"תחילתו של הבוקר, עיצומה של המאה"

מאת זיידי סמית

בהוצאת זמורה-ביתן
מאנגלית: דפנה לוי

שלוש משפחות, שני דורות, אזור אחד קטן בצפון לונדון. המשפחות ג'ונס, איקבאל וצ'לפן לא יכלו להיות שונות יותר זו מזו - צבעים שונים, דתות שונות, תפיסות עולם שונות - ובכל זאת, חייהן קשורים אלה באלה לעולמים.

ארצ'י ג'ונס, אנגלי פשוט ממעמד הפועלים, רוצה להתאבד. אבל החיים מחליטים אחרת. החיים מכריעים שהוא יישאר בחיים. בנקודה זו מתחיל הרומן הנפלא הזה, ומנקודה זו משתרגים קווי חייהם של גיבוריו: ארצ'י, שהתחתן עם צעירה ג'מייקנית נטולת שיניים; חברו הטוב סאמד איקבאל, מוסלמי אדוק שלעולם ירגיש זר בבריטניה; וילדיהם של השניים, בני מהגרים שמחפשים את מקומם בעולם. החברוּת האיתנה בין שתי המשפחות מתערערת כשנכנסים לתמונה בני משפחת צ'לפן, ולהם תוכניות משלהם על עתיד העולם בכלל, ועל עתידם של ילדי ג'ונס ואיקבאל בפרט.

דרך סיפורן של שלוש המשפחות האלה, שיניים לבנות מספר את סיפורה של המאה העשרים, על כל תחלואיה - רעידות אדמה, מלחמות, אמונות אפוקליפטיות וגזלת אדמות. עבר מתנגש בהווה, מזרח מתנגש במערב, שמרנות מתנגשת בחדשנות - והכול מסופר בהבנה אנושית יוצאת דופן, בהומור רב, וביכולת מדהימה לספר סיפור.

זיידי סמית, ילידת 1975, היא כוכב עולה בשמי הספרות בבריטניה ובעולם כולו. היא חיה בלונדון. שיניים לבנות הוא ספרה הראשון.

הפתיחה

תחילתו של הבוקר, עיצומה של המאה, קְריקְלווּד ברודוויי. בשעה 06:27 ב-1 בינואר 1975 ישב אלפרד ארצ'יבלד ג'ונס בחליפת קורדרוי במכונית קַוָוליר מוּסקטיר מלאה אדים רעילים ופניו על ההגה, וקיווה שלא ידונו אותו לכף חובה. הוא היה שמוט לפנים בצורת צלב, לסתו רפויה, זרועותיו פשוטות לצדדים, כמו מלאך שכשל; באגרוף אחד (שמאל) הוא לפת את המדליות הצבאיות שלו, ובאגרוף אחר (ימין) את רישיון הנישואים, משום שהחליט לקחת איתו גם את הטעויות שעשה. אור ירוק זעיר היבהב בעינו ואותת פנייה ימינה, שהוא החליט לא לבצע לעולם. הוא היה שלם עם זה. הוא היה מוכן לזה. הוא הטיל מטבע, ועתה היה נחוש לשאת בתוצאה. זו היתה התאבדות מתוכננת. זו היתה בעצם החלטה לקראת השנה החדשה.
אבל גם כשהלכה נשימתו וקצרה וחושיו התערפלו, ארצ'י נותר ער לכך שקריקלווד ברודוויי ודאי ייראה כבחירה משונה. משונה בעיני האדם הראשון שיבחין בדמותו הנפולה מבעד לשמשת המכונית, משונה בעיני השוטרים שירשמו את הדו"ח, בעיני העיתונאי המקומי שיתבקש לכתוב חמישים מילה, בעיני קרוב המשפחה שיקרא אותן. רחוב קריקוולד, שהיה דחוק בין בניין אימתני של אולמות קולנוע מצדו האחד לבין צומת ענקי מצדו האחר, היה סתם מקום. בהחלט לא המקום שאדם יבחר למות בו. אולי המקום שאדם יבחר לעבור בו כדי להגיע למקומות אחרים, דרך כביש 41A. אבל ארצ'י ג'ונס לא רצה למות באיזו חורשה רחוקה ונחמדה, או על קצה צוק עטור שיחים פורחים. בעיני ארצ'י, אנשי הכפר צריכים למות בכפר ואנשי העיר צריכים למות בעיר. כך צריך וכך ראוי. במותו כמו בחייו וכל זה. נראה לו לארצ'י הגיוני למות ברחוב העירוני המכוער הזה שאליו נקלע בסוף חייו, בן ארבעים ושבע, לבדו בדירת חדר וחצי מעל מסעדה נטושה. הוא לא היה הטיפוס שירקח תוכניות מורכבות - מכתבי פרידה והוראות ללוויה - הוא לא היה הטיפוס לטקסים מפוארים. כל שביקש היה קצת שקט, קצת הס כדי שיוכל להתרכז. הוא רצה שהכול יהיה שקט ודומם להפליא, כמו בתוך תא וידוי ריק או כמו במוח בשבריר הרגע שבין מחשבה לדיבור. הוא רצה לעשות את זה לפני שנפתחות החנויות.
מעליו יצאה כנופיה מקומית של יונים והמריאה מאיזה ענף סמוי, וכבר נראה שהתבייתה על גג מכוניתו - אך אז, ברגע האחרון, ביצעה סיבוב פרסה רב רושם והחלה לנוע במקשה אחת, בתנועה חלקה כשל כדור מסובב, עד שנחתה על "חוסיין-ישמעאל", אטליז מוסלמי מפורסם. ארצ'י כבר היה שקוע מדי בתוכניתו ולא היתה לו שום סיבה לעשות מזה עניין גדול, אך בכל זאת הוא עקב אחריהן וחייך בינו לבינו בחיבה בזמן שרוקנו את מטענן ומרחו את הקירות הלבנים בארגמן. הוא הביט בהן בזמן שמתחו את צוואריהן הציפוריים מעל המרזב של חוסיין-ישמעאל; הוא הסתכל איך הן מסתכלות בזרזיף האיטי והיציב של הדם האוזל מן החיות המתות - תרנגולות, פרות, כבשים - שהיו תלויות על אנקולים כמו מעילים בחנות. אומללות שכמותן. ליונים האלה היה חוש טבעי לזהות אומללוּת, ולכן הן פסחו על ארצ'י. כי הבוקר, אף שהוא לא ידע זאת, ולמרות הצינור של שואב האבק שהיה מונח על המושב לצדו ושאב אדים מהאגזוז אל ריאותיו, המזל היה לצדו. זיגוג דקיק של מזל עטה אותו כמו טל שחרית. וכך, בעוד הכרתו אובדת ושבה לו, התאגדו יחד מערך הכוכבים, מוזיקת הספֵירות, משק כנפיו השקופות של עש-נמר במרכז אפריקה וכל שאר הדברים שדוחפים את העולם קדימה, והחליטו שארצ'י זכאי לעוד הזדמנות. איפשהו, איכשהו, בזכות מישהו, הוחלט שהוא יחיה.

אטליז חוסיין-ישמעאל היה בבעלותו של מוֹ חוסיין-ישמעאל, שור-אדם ששערו הזדקר ישר מעל מצחו ונפל אחורנית כמו זנב של ברווז. מוֹ האמין שעם יונים צריך לרדת אל שורש הבעיה: לא הלשלשת, אלא היונה עצמה. החרא הוא לא החרא (זו היתה המנטרה של מו), היונה היא החרא. בכל אופן, הבוקר של כמעט-מותו של ארצ'י התחיל כמו כל בוקר באטליז חוסיין-ישמעאל. מו השעין את כרסו העצומה על אדן החלון, גחן החוצה וניפנף בקופיץ הבשר בניסיון לעצור את זרם הארגמן המטפטף.
"עופו מכאן! לכו הביתה, חבורת זונות מחַרבנות! כן! שש!"
זה היה בעצם משחק קריקט בשבילו, משחקם של האנגלים בגרסתו של המהגר, ושש היה המספר הגבוה ביותר של יונים שאפשר להוריד בחבטה אחת.
"וַארִין!" קרא מוֹ החוצה אל הרחוב, והניף בניצחון את הקופיץ המגואל בדם. "עכשיו תורך. מוכן?"
מתחתיו, על המדרכה, עמד וארין - נער הינדי שמן להחריד שעבד שם במסגרת עבודה מעשית מטעם בית הספר שמעבר לפינה - והביט כעת מעלה כמו כדור מדוכדך מתחת לסימן השאלה של מו. תפקידו של וארין היה לטפס ברוב מאמץ על הסולם ולאסוף חתיכות של יונים לתוך שקית ניילון קטנה, לקשור את השקית ולזרוק אותה לאחד מפחי האשפה בקצה הרחוב.
"קדימה, דוּבּי, זוז כבר," צעק אחד מעובדי המטבח של מו ותחב מטאטא בישבנו של וארין, להדגשת כל מילה. "תזיז-את-התחת-ההינדי-השמן-שלך-ותעלה-להביא-קצת-יונים-קצוצות."
מו ניגב את הזיעה ממצחו, נחר בבוז והשקיף החוצה אל קריקלווד, אל הכורסאות הישנות ורצועות השטיחים הפזורות בשטח, טרקליני חוצות לשיכורים המקומיים; אל אולמות המשחקים, המסעדות השמנוניות והמוֹניוֹת - כולם מכוסים בחרא. יום יבוא, כך האמין מו, ולרחוב קריקלווד ולדייריו תהיה סיבה להודות לו על הטֶבח היומי שלו; יום יבוא ושום אדם ברחוב - גבר, אישה או ילד - לא יצטרך שוב לערבב כוס אחת של נוזל ניקוי עם ארבע כוסות חומץ כדי לנקות את כל הטינופת שנופלת על העולם. החרא הוא לא החרא, הוא שב ואמר לעצמו בכובד ראש, היונה היא החרא. מו היה האדם היחיד בקהילה שהבין דברים באמת. הוא באמת הרגיש מאוד זֶן בעניין הזה - מאוד ואהבת-לרעך-כמוך - עד שהבחין במכונית של ארצ'י.
"אַרשָאד!"
בחור כחוש וערמומי למראה עם שפם מסתלסל כלפי מעלה, לבוש בארבעה גוונים שונים של חום, יצא מהאטליז ודם על כפות ידיו.
"ארשאד!" מו בקושי הצליח לרסן את עצמו וזקר אצבע תקיפה בכיוון המכונית. "שמע, אני אשאל אותך רק פעם אחת."
"כן, אבא?" אמר ארשאד, והעביר את משקלו מרגל לרגל.
"מה זה צריך להיות? מה זה עושה כאן? אני מחכה למשלוח בשש וחצי. יש לי חמש עשרה פרות מתות שמגיעות לכאן בשש וחצי. אני צריך להכניס אותן מאחורה. זאת העבודה שלי. אתה מבין? הבשר מגיע. אז אני פשוט משתומם..." מו עטה על עצמו הבעה של מבוכה כנה. "כי חשבתי שמסומן פה ברור שזה 'אזור פריקה'." הוא הצביע על תיבת עץ ישנה ועליה הכתובת "אין חניה לאף אחד באף יום". "נו?"
"אני לא יודע, אבא."
"אתה הבן שלי, ארשאד. אני לא מעסיק אותך בשביל לא לדעת. אני מעסיק אותו בשביל לא לדעת" - הוא גחן מבעד לחלון וסטר לווארין, שניווט את דרכו על המרזב המסוכן כמו לוליין על חבל, ונתן לו חבטה הגונה על גב ראשו שכמעט הפילה אותו מטה - "אותך אני מעסיק כדי לדעת דברים. לעבד מידע. לשפוך אור על האפלה הגדולה של מסתרי הבריאה."
"אבא?"
"לך תראה מה המכונית הזאת עושה שם ותעיף אותה מפה."
מו נעלם מהחלון. כעבור דקה חזר ארשאד ובפיו ההסבר. "אבא."
ראשו של מו הגיח שוב מהחלון כמו קוקייה מרושעת מתוך שעון שווייצרי.
"הוא מתאבד, אבא."
"מה?"
ארשאד משך בכתפיו. "צעקתי דרך החלון של המכונית ואמרתי לאיש שיזוז, אז הוא אומר לי, 'אני מתאבד עכשיו, תעזוב אותי.' פשוט ככה."
"אני לא מוכן שאף אחד יתאבד לי פה מול העסק," הטיח מו וירד למטה. "אין לנו רישיון לזה."
מו יצא אל הרחוב, ניגש אל המכונית של ארצ'י, שלף את המגבות שסתמו את הסדק בחלון הנהג ודחף אותו למטה בכמה סנטימטרים טובים, בכוח חייתי, פראי ממש.
"אתה שומע, אדוני? אין לנו כאן רישיון להתאבדויות. המקום הזה חלָאל. כשר, אתה מבין? אם מתחשק לך למות דווקא כאן, אני חושב שיצטרכו קודם להוציא ממך את כל הדם."

ארצ'י הרים את ראשו מההגה. ובשנייה שחלפה בין הרגע שראה מולו את האֶלוויס השחוּם והמיוזע לבין הרגע שקלט שהוא עדיין חי, היתה לו מעין התגלות. הוא תפס שבפעם הראשונה מאז שנולד, החיים אמרו לארצ'י ג'ונס כן. לא סתם "בסדר" או "נו-מילא-תמשיך-אם-כבר-התחלת", אלא כן נחרץ ומהדהד. אֵלת החיים רצתה את ארצ'י. היא חטפה אותו בקנאה ממלתעות המוות והחזירה אותו אל חיקה. אף שלא היה אחד מיציריה המוצלחים, אֵלת החיים רצתה את ארצ'י, וארצ'י, למרבה הפתעתו, רצה אותה.
בתנועות בהולות הוא פתח את החלונות משני צדדיו ושאף חמצן בכל כוח ריאותיו. בין ההתנשמויות הוא הודה למו בלי הרף. דמעות זלגו על לחייו, וידיו נאחזו בסינרו של מו.
"בסדר, בסדר," אמר הקצב, שיחרר את עצמו מאצבעותיו של ארצ'י וניער את ידיו על סינרו. "עכשיו זוז מכאן. אני מחכה למשלוח בשר. אני מתעסק עם דם, לא עם ייעוץ נפשי. לך תמצא לך את סמטת האומללים. פה זה קריקלווד לֵיין."
ארצ'י המשיך ללעלע תודה-תודה, הכניס להילוך אחורי, ניתק מהמדרכה, ופנה ימינה.