הפרקים הראשונים של הרומן "מלאכים בגיהינום" מאת ריקה ברקוביץ

יולי 1941, מזרח פולין. שבת, ארבע לפנות בוקר. צרור יריות, צעקות וריח עשן מחניק העירו את מרים בבהלה משנתה. בלב חרד זינקה אל החלון ולנוכח המראות שהתגלו לעיניה, חסמה את פיה בכף ידה, וחנקה את זעקות האימה שאיימו לפרוץ מגרונה. אש! אש! להבות אש האירו את שמי העיירה. במורד הרחוב נראו חיילים גרמנים חמושים ברובים יורדים ממשאיות, פושטים על בתי הרובע היהודי ופוקדים על יושביו לצאת מבתיהם בקריאות: "ראוּס!" (החוצה - בגרמנית). קול טִרטור מכונת ירייה זעזע את גופה. אש תופת נפתחה לעבר קבוצת אנשים שנמלטה לכיוון השדות. הם נורו בגבם, התמוטטו וצנחו בזה אחר זה על אבני הרחוב. מרחוק נשמע קול כרוז: "על כל התושבים לצאת מיד מבתיהם ולהגיע אל רחבת השוק עם תעודותיהם..."


מרים צבטה עצמה עד כאב. לא! לא! זה לא היה חלום בלהות, זו הייתה המציאות! מעולם לא ראתה מחזה נורא שכזה. דפיקות חזקות על הדלת ניערו אותה מקיפאונה. "מרים, התעוררי! קומי! הגרמנים הגיעו לעיירה, הם כאן! רדי מהר למרתף!" נשמעו צעקותיה המבוהלות של דודתה איטה, אחוֹת אמהּ.

"אני ערה! אני כבר באה!" השיבה, ומיהרה להתלבש.
ביום שישי אחר הצהריים הגיעה מרים על סוסה לביקור בבית דודיה הרשל ואיטה גרויעאר. לא פעם נהגה להגיע מכפרה אל העיירה, ביום שישי, ולבלות במחיצת דודיה וארבעת ילדיהם הקטנים עד יום ראשון בבוקר, יום מנוחת הנוצרים. הפעם באה כדי להיפרד מהם לשלום, לפני יציאתה מזרחה, אל בית דוֹדה, בעיר קייב שבאוקראינה. מסע זה נועד להרחיקה מהנאצים, שפלשו למזרח פולין.

ב - 22 ביוני הפנו הגרמנים במפתיע את קני תותחיהם לעבר בעלי בריתם הרוסים, והכריזו שתוך שמונה שבועות, עוד לפני בוא החורף, יכבשו את מזרח פולין ואת רוסיה, וישימו קץ לשלטונו של סטאלין. איש לא העלה בדעתו שאיום זה עלול להתממש (מבצע ברברוֹסה). בכך הפרו הגרמנים את ההסכם שנחתם בשנת 1939 בין גרמניה הנאצית ובין רוסיה, הסכם שאִפשר להן לכבוש את פולין ולחלקה ביניהן.

עקב גל שמועות על התעללותם של החיילים הגרמנים ביהודי מערב פולין ועל עקירתם של היהודים מבתיהם לגטאות, חפר אביה בונקר, מקום מסתור תת-קרקעי, בין עצי היער לא הרחק מביתם. שם התכוון להסתתר עם אמהּ חולת הלב ועם אחיה בן השנה עד יעבור זעם. בעוד שהיא אמורה הייתה לצאת ביום ראשון למסע מזרחה, לקייב. מרים, אשר הרבתה לבלות עם אביה ביערות, לא חששה לצאת למסע לבדה. היא אף ניסתה לשכנע את אמהּ לאפשר לה לקחת אִתה את אחיה.

"מרים! מרים, איפה את?! בואי כבר! רדי מהר למרתף, הזדרזי!" צעקתו של דוד הרשל השיבה אותה מיד למציאות.

כהרף עין נטלה את תרמילה, ויצאה מהחדר. בלב מלא חששות, השתחלה דרך חלל צר בקיר עצי הסקה שהסווה את המעבר לקומה התחתונה, ירדה במדרגות, ונכנסה למרתף. לאורן של עששיות שהאירו את חשכת המרתף הצונן הבחינה בילדים: מוֹטל, בן השתים-עשרה, חנהל'ה בת העשר, שייק'ה בן החמש ואבריימ'ל בן השלוש, שהיו שרועים על מזרן שהונח בכוּך המזווה, והתבוננו לעברה בעיניים מבוהלות.

"היכנסי מרים, היכנסי מהר פנימה!" קרא דודהּ, שאחז בולי עץ וכבר נכון היה לעלות ולאטום בהם את החלל בקיר.

"אני לא נשארת כאן!" הכריזה מרים בנחישות, "החלטתי לחזור הביתה!"

"איך? איך תחזרי עכשיו הביתה?! הרי הגרמנים כבר נמצאים כאן בכל פינה!" שאלה דודתהּ בצעקה מבוהלת.

"הן ביתכם סמוך לשדה התירס. אצא מדלת המטבח לחצר, אעלה על סוסי ואדהר הביתה. הרי אתם יודעים שאני מיטיבה לרכוב. בחשכה, איש לא יבחין בי. אל תדאגו! אגיע הביתה בשלום. כך גם אוכל להזהיר את אימא ואבא לפני שהגרמנים יגיעו גם אלינו."

"רעיון מצוין!" הסכים דוד הרשל וטפח על שכמה, "קדימה ילדה! הזדרזי, צאי מהר לדרך!"

דודתה חיבקה אותה. "למען השם, מירל'ה, שמרי על עצמך!" ביקשה בתחינה. בהפריחה נשיקה לעבר הילדים, פנתה ועלתה במדרגות.

"להתראות מרים, היי זהירה!" נשמע קול דודה שעלה בעקבותיה, ומיהר לאטום את הפתח בבולי העץ.

בלב מפרפר מפחד גיששה את דרכה לעבר המטבח. לפתע הבחינה מבעד לחלון בכיתת חיילים הקרבה אל הבית. כאחוזת תזזית יצאה אל החצר. בידים רועדות התירה את רצועותיו של סוסה, זינקה על גבו, פתחה בדהרה לעבר השדה, ונבלעה מיד בין קניו הגבוהים. כעבור דקות ספורות הגיעה לראש גבעה, עצרה, ותרה בעיניה אחר השביל היורד אל היער. בשקט ששרר סביבה שמעה את רק את נשיפותיו של הסוס ואת הלמות לבה שאיים להתפרץ מחזה. צרור יריות גרם לה להפנות בבהלה את מבטה לאחור.

לרגע נדמה היה לה שהיא צופה במפלצת יורקת אש ובמלתעותיה הנפערות, המאיימות לבלוע אותה. השמים מעל גגות בתי הרובע היהודי היו אדומים ועשנים. זמן מה התבוננה במחזה כמשותקת. לפתע אחזה בראשה ופרצה בזעקות שבר. לשונות אש נראו פורצות ועולות גם מבית דודתה. "הבית נשרף, הבית נשרף! דודה איטה! דוד הרשל! ילדים! צאו משם מהר! צאו מהמרתף!" צרחה וכאחוזת אמוק פתחה בדהרה לעבר הבית... קולות נפץ רמים גרמו לה לעצור בלב השדה.

מכווצת מפחד ישבה על גב סוסה בין קני התירס, והתבוננה במבט חסר-אונים בבית דודתה הבוער באש. "אלוהים! אלוהים! עזור להם!" זעקה חרש. חלחלה עברה בגופה בניסיונה לתאר לעצמה מה קורה למשפחתה ברגעים אלה למטה, במרתף. "הם נחנקים שם! הם נחנקים!" יבבה בקול חנוק. "לא! לא, זה לא ייתכן! הם, בוודאי, חשו בעשן ויצאו מיד אל הרחוב," ניסתה להרגיע את רוחה המבוהלת.

צרור יריות נוסף ואש שהתלקחה בפאתי השדה האיצו בה לפנות לאחור ולהימלט. בגוף שפוף שבה אל ראש הגבעה וירדה במדרון התלול עד היער. שם דירבנה את סוסה ודהרה במהירות הביתה, לכפרה.

מוצאי שבת, עשר בלילה. תחת חופת שמים זרועי כוכבים, בחצר ביתו הסמוך ליער, ניצב עמרם לוי לצד שלושת רעיו, תושבי כפרו. במשך דקות ארוכות הקשיבה החבורה להדי התפוצצויות, ובחנה במבטים מלאי דאגה את הבזקי האורות שריצדו באופק המערבי.

"אין ספק, מה שקרה לפנות בוקר בעיירה, יקרה מחר גם כאן." אמר עמרם, יערן ובעל מִנסרה, איש נאה וחסון, שנראה עתה כמי שעול כבד מוטל על כתפיו. זה עתה סיפר להם על פלישת הגרמנים לעיירה המרוחקת כעשרים וחמישה קילומטרים מכפרם, עדותה של מרים, בתוֹ, שהצליחה להיחלץ משם בעוד מועד. במשך רגעים ארוכים איש מהם לא פצה את פיו. משום מה, גם קולם של הצרצרים לא נשמע הלילה, והדממה המעיקה ששררה סביבם לא בישרה טובות.

"מי היה מאמין שהשטן עצמו יטרח להגיע לכפר הנידח שלנו?!" שאל מרדכי פומרנץ, ענק רחב כתפיים, בעל טחנת הקמח בכניסה לכפר.

אפרים כץ, איש נמוך וצנום, מנהל חשבונות במפעל לעיבוד עורות, הסיר את משקפיו, מחה את הזיעה ממצחו ופסק בעצב: "לא פעם היו בפולין פרעות ביהודים, היו גזרות קשות, אך מעולם לא נשקפה סכנה כה גדולה לקיומנו כפי שנשקפת היום. מנהל המפעל שלי, גוי טוב ומיטיב, שב לפני זמן מה מוורשה. הוא סיפר שראה שם כיצד חיילים גרמנים מתעללים ביהודים. כשאמרתי לו שיש ברצוני לצאת עם משפחתי לרוסיה, שם מתגורר גיסי, הציע מיד לתת לי את סוסו ואת עגלתו."

"תודה לאל שישנם בעולם אנשים טובים," אמר עמרם.

"הנה שוב אנו, היהודים, נאלצים לחפש לעצמנו מקום מפלט מהצרות, שתמשכנה, כנראה, לרדוף אותנו עד קץ הדורות," הכריז פומרנץ. לפתע הפנה את מבטו אל הרב הירש ושאל בנימה כעוסה: "ומה אומר כבוד הרב? למה הקדוש ברוך הוא לא נותן לעמנו מנוחה?"

ד"ר שלמה הירש, בן השישים, שהתמסר ללימודי קודש והוסמך לרב, אחרי ששירת כרופא צבאי במלחמת העולם הראשונה, ליטף את זקנו הלבן והשיב בקולו השלו: "נסתרות הן דרכי האל. ייתכן שבעולם הזה כולנו, יהודים וגויים, נבחנים על ידי הקדוש ברוך הוא, ורק בני אדם טובים, הטובים ממש, זוכים להגיע לעולם המכונה בפינו 'העולם הבא', מקום שהחיים בו נטולי כל סבל ודאגה."

לשמע דבריו הושיט פומרנץ אצבע חבושה לשמים ושאל בקול כעוס: "אז מה אתה אומר, כבוד הרב, שהיושב במרומים, הרחום והחנון, בוחן כאן גם תינוקות בני יומם? למה אלוהינו, הכול יכול, אינו מעביר מהעולם הזה את כל הרשעים והמנוולים ישר לגיהינום? שיהרגו שם זה את זה, ואז 'פֵרְטִיק' (נגמר - באידיש), חסל סדר רשעים על הארץ."

הרב הירש חייך חיוך נוּגה והשיב: "מוטק'ה, בני, תאר לעצמך שיש במקום כלשהו, נסתר מעיניך, עולם שאין בו רשעים, שאין בו פגעי טבע ומחלות... נסה לראות בעיני רוחך מקום שכולו רק טוב. מקום שבו בני האדם לעולם אינם נראים קשישים ובלויים כמוני, ואינם זקוקים אפילו לתחבושת קטנה, כמו זו שיש לך עכשיו על האצבע."

"לו ההחלטה הייתה בידי, הייתי מכניס מיד לאותו מקום מושלם שאתה מתאר את כל בני האדם הישרים והטובים," הכריז פומרנץ.

"ואיך תדע בדיוק מי מבין מיליוני האנשים בעולמנו ישר וטוב? שמא תטעה בבחירה ותכניס, חלילה, בשערי העולם הבא רשעים בתחפושת, שישברו שם את הכלים ויקלקלו את האידיליה?" שאל הרב.

"אכן, זו בעיה!" הודה מרדכי.

"אגלה לכם סוד," אמר הרב, "פצוע יהודי שטיפלתי בו במלחמה הקודמת, סיפר רגעים ספורים אחרי שהכריז שאינו חושש למות, כי שמע מפי רב מקוּבל בעירו, שהנשמות מגיעות לעולם הזה רק כדי להשלים את תיקונן הנגזר ממעשיהן ומהתנהגותן בגלגול הקודם. כששאלתי אותו את שאלתך, איזה תיקון נדרש מילד שנרצח, הסביר, שילד המשיב את נשמתו לבורא הגיע לעולם הזה רק לצורך תיקון פסיק קטן שחסר היה בתעודת הכניסה שלו לעולם הבא. באותם ימים התקוממתי מאוד למשמע אוזניי. התייחסתי לדבריו בביטול גמור. במשך הזמן, כשעובדות החיים החלו לטפוח על פניי, נזכרתי בדבריו והרביתי להרהר בהם. למעשה דברי איש זה גרמו לי להשתוקק ללמוד בבית המדרש."

"אז למה אלוהים אינו פורשׂ שלטים מאירים בשמים שיזכירו לכל בני האדם בעולמנו שהם בתקופת מבחן?" שאל אפרים.

"אכן, מדוע לא נזכה שוב לחזות באותות ובמופתים כבימי משה רבנו?" הקשה עמרם.

"האם האותות והמופתים שנתן ה' במדבר מנעו מעמנו קשה העורף לעשות רע?" שאל הרב והודה: "גם אני התפלמסתי רבות עם רעיי ורבניי בשאלות הללו. לעניות דעתי, מהרגע שהאדם אשר נוצר בצלם אלוהים פקח עיניו לדעת, דעתו נתבלבלה והתנתקה מסוד החיים. ייתכן שריבון עולם בורר מתוכנו רק את הנשמות אשר בזמן הקצוב להן על האדמה עשו טוב שלא על מנת לקבל פרס. 'הכול צפוי והרשות נתונה' (מסכת אבות ג', ט"ו). בעולם הזה, כל איש יכול לעשות ככל העולה על רוחו. ברוב התפלמסותי עם עצמי בנושא, הגעתי למסקנה שבבוא היום תהא נשמתו של כל אדם צופה גאה או מבוישת במעשיה על פני האדמה ותדע בדיוק מה צפוי לה ולמה, ואולי אף תגזור על עצמה את הדין."

"אם כך, מה הדין שיגזרו על עצמם הרשעים?" הקשה אפרים.

"הרשעים ישפדו ויצלו את עצמם באש הגיהינום!" קרא פומרנץ והוסיף ברוגז: "מרוב רשעים, כנראה, כבר אין מקום בגיהינום, אז מחזירים אותם לכאן. סלח לי, כבוד הרב, על ספקותיי, אך אני מאמין בעובדות. הרי רק כיוון שיהודים מאמינים שה' יגאל אותם מצרותיהם, הם אינם משכימים להרוג את אויביהם."

"אולי הרב יודע מתי סוף-סוף יכבד אותנו הגואל בנוכחותו?" שאל אפרים.

"מי ידע את רצון השם יתברך?" נאנח הרב. ולאחר שתיקה קצרה הוסיף: "בעולמנו יש ל"ו צדיקים. אז אֵפְשֵׁר, (אפשר-ביידיש), לכשיתגלה הצדיק הל"ז, תבוא גאולה לעולם."

"הללויה! אלו צלצלי שמע," שיבח עמרם את דברי הרב.

"למעשה, 'העולם הבא' שתיארת מוצא חן בעיניי," הגיב מרדכי וגירד את פדחתו, "אך עד שאראה אותו, הייתי רוצה לחיות את חיי בשקט כאן, על פני האדמה. הלילה אסתלק גם אני מהכפר. את תחנת הקמח אשאיר בידי שותפי הנוצרי."

"גם אותי הגרמנים לא ימצאו כאן," הכריז אפרים. "עם שחר אקח את העגלה ואת הסוסים ממעסיקי הטוב, ואנסה להגיע עם רעייתי וארבעת ילדיי לרוסיה. משם נוכל, אולי, להגיע ברכבת לאוּזבקיסטן, הרפובליקה הסובייטית האסייתית, אליה הוגלו, כידוע לכם, במהלך השנה האחרונה, רבים מיהודי מזרח פולין, ובהם גם כמה מבני משפחתי."

"שהשם ינחה אותך בדרכך!" בירך הרב. "ולאן מועדות פניך?" שאל את מרדכי.

"כיוון שלא הרביתי במצוות בעולם הזה, גם לא אזכה, כנראה, במנעמי העולם הבא. אני אשים את פניי לעיר, לביתו של חבר גוי, שם אסתתר עם משפחתי," פסק מרדכי. בהניחו את ידו על כתפו של עמרם הפציר בו: "ידידי היקר, גם אתה חייב להתרחק מכאן. קח את משפחתך בעגלה, וצא אל קרוביך באוקראינה!"

"יוכבד חולה מאוד. לא ניתן, בשום אופן, לטלטלה במסע. מנוי וגמור עמי להישאר אִתה כאן, אך את מרים אשלח עוד הלילה עם אחיה לקייב."

"איך תשלח את בִּתך עם התינוק?!" זעק אפרים.

"מירל'ה שלי נערה בוגרת, בת שש-עשרה וחצי. מימי ילדותה ליוותה אותי במסעותיי ביערות. היא חזקה בגופה, איתנה ברוחה ומכירה את היער כאת כף ידה. לאחרונה הפצירה בי שאשכנע את אמהּ לקחת אִתה את אחיה."

"מדוע להכביד עליה את מסעה עם הילד?" שאל אפרים. "הרי עם התינוק יקשה עליה מאוד להגיע ליעדה."

עמרם התבונן בחלונות הבית, נאנח אנחה כבדה ולחש: "אתם יודעים שלמרות התראות הרופאים, יוכבד, שלקתה בלבה, התעקשה להביא לעולם עוד ילד. מה שאינכם יודעים הוא, שבשבועות האחרונים הורע מאוד מצב בריאותה, וימיה ספורים. לי אין ספק שסיכוייו של הילד לשרוד עם אחותו גבוהים מסיכוייו לשרוד אתנו, אם ניאלץ להסתתר מתחת לאדמה, ולכן החלטתי להיענות להפצרותיה ולשלוח אִתה את משה."

מרדכי הצית סיגריה, "והיכן כבודו ימצא מסתור?" שאל את הרב.

"ימים ספורים לפני שהגרמנים פלשו למזרח פולין קיבלתי מכתב מחבר, רופא נוצרי, ששירת אתי בבית-חולים צבאי, במלחמה הקודמת. הוא כתב שבכוונתו לבוא ולקחת אותי ואת רעייתי אסתר לביתו. שם נוכל להתחבא במרתפו יחד עם משפחתו של רופא יהודי נוסף. שלחתי אליו איגרת, שבה אני מודה לו, ודוחה את הצעתו הנדיבה, כי איני מוכן שיסכן את חייו ואת חיי בני משפחתו למעננו. כיוון שלא התברכנו בילדים, החלטנו להישאר בכפר, ולשים את מבטחנו בשם יתברך. צאו לדרככם בשלום, אתפלל לשלומכם," הבטיח, ונפרד מהם. בדרכו אל השער עצר פתאום, שלף מכיס חזייתו שעון כיס עגול מצופה זהב, שב ונתן את השעון בידי עמרם. "את השעון השוויצרי הזה קיבלתי במתנה מחברי, הרופא הנוצרי שהציע לי מקלט," הסביר הרב. "כיוון שלזמן אין היום חשיבות בעיניי, תן את השעון הזה למירל'ה, הוא עשוי להועיל לה בדרכה."

לאחר פרדתו מפומרנץ ומכץ, נשא עמרם את עיניו לשמים, ובלב מיוסר הרהר שוב בתכניתו. התלבטות קשה עברה עליו, עד אשר גמלה בלבו ההחלטה להיענות לבקשתה של מרים ולשלוח אִתה את אחיה. נחוש בדעתו פתח עמרם את הדלת, נטל את העששית הדולקת שניצבה בפתח, ופנה לעבר חדר-השינה.

יוכבד, שנמנמה על מיטה גדולה לצד עריסתו של משה, התעוררה מיד עם פתיחת הדלת והשמיעה קול שיעול חנוק. עמרם מזג מים מקנקן שניצב על השידה, התיישב לצדה, קירב את הספל אל פיה והתבונן בפניה החיוורות.

זמן מה נעצה מבט חוקר בפניו. אחרי שלגמה מעט מהמים, הרחיקה את ידו, הפנתה מבטים חרדים לעבר החלון, ושאלה בקול מבוהל: "עמרם, אני רואה בעיניך, הגרמנים הגיעו! הם כאן?" עמרם הנהן בראשו. יוכבד חפנה את פניה בידיה, ופרצה בבכי מר.

בלב נחמץ מכאב נטל עמרם את ידה, נשק לה ולחש: "הם עדיין לא כאן, אך את שומעת את רעמי ההפצצות והתותחים. הגרמנים קרובים. אין בררה, אנחנו חייבים לשלוח מכאן את הילדים."

יוכבד התנפלה על צווארו. "ברח גם אתה, עמרם!" התחננה בקול מתייפח. "בבקשה, יקירי! צא עם הילדים! אל תישאר כאן בגללי. הרי אתה יודע שלא נותר לי זמן רב לחיות. מה כבר יכולים הגרמנים לעשות לאישה חולה כמוני, שממילא עומדת למות? אני מתחננת בפניך, עמרם. צא אִתם! אל תיתן לה לצאת עם הילד לבדה!"

"שקט! שקט, אישה! הסכנה קרבה. להבדיל מהרוסים ומהאוקראינים, שבשתי שנות הכיבוש שלהם התעללו רק ביהודים שלא היו מוכנים לאמץ את "הדת" הקומוניסטית, הגרמנים הנאצים מפיצים מתחילת המלחמה תעמולה אנטישמית ארסית נגד כל היהודים. שנאתם ליהודים כה גדולה שהם לא יחוסו על איש מבני עמנו, במיוחד לא על יהודים קומוניסטים. הן שמענו מפליטים, באיזו אכזריות עקרו הנאצים את היהודים מבתיהם ובודדו אותם בגטאות. אין לנו זמן להתווכח! כבר שוחחנו על כך עשרות פעמים. שנינו יודעים שאפשר לסמוך על בִתנו. עתה לא נותר לנו אלא להתפלל שתצליח לחצות עם אחיה את היער, להגיע לבית אחי בקייב ולהישאר שם עד שהסכנה תחלוף."

יוכבד ניסתה למחות, אך עמרם הניח את כף ידו על פיה. "אל תנסי להיפטר ממני," לחש, "זה לא יעזור לך. אני נשאר אתך כאן! עתה אגש להכין למשה דייסה. כדאי שתעירי את הילד." עמרם נטל את ידה, עזר לה לקום מהמיטה, הושיט לה את חלוקה ויצא מהחדר. יוכבד, שבקושי רב ניצבה על רגליה, לבשה את החלוק, קירבה את העששית למראה, ובחנה בעצב את פניה הכחושות והחיוורות. "אני חייבת לסרק את שערי ולהעלות על פניי האפורים מעט צבע," לחשה.

באנחה כבדה צנחה על השרפרף שניצב מול השידה, סרקה וקלעה את שערה האדמוני, העלתה בטפיחות ובצביטות קלות מעט סומק על לחייה ומשהבחינה בשרשרת על צווארה, הסירה אותה. הייתה זו שרשרת זהב עם תליון "מגן דוד". בילדותה קיבלה אותה מאביה אברהם, שנהרג במלחמה הקודמת. אבריימ'ל, בנה של אחותה איטה, נשא את שמו. בעיניים נוצצות מדמעות פתחה יוכבד את הסוגר, חפנה את השרשרת בידה ולחשה: "אתן אותה למירל'ה." ברגע זה נפתחה דלת החדר, ובפתח ניצבה מרים לבושה בבגדי נער, כשחיוך רחב מאיר את פניה.

"אני לא מאמינה!" קראה יוכבד בהשתאות, "מיידעל'ה שלי, בַּמכנסיים וּבַמעיל של אבא, לא מכירים אותך!"

מרים חשה אליה, כרכה את זרועותיה סביבה. "הו, אימא! את נראית נפלא!" לחשה באוזנה.

"לאט, לאט לך, את חונקת אותי!" הדפה אותה מעליה ברוך, אחזה בידה, סקרה אותה במבטה האוהב וביקשה, "בואי, ילדה שלי, תני לי להביט בך."

מרים התיישבה על המיטה והסירה את כובע המצחייה מעל ראשה. אמהּ בחנה אותה ארוכות וקראה: "מי היה מאמין? העלמה היפה שלי הפכה לעלם." יוכבד התבוננה בשערה הזהוב, ליטפה את פניה וחייכה. "את נראית כשיקסעל'ה" (גויה-באידיש). "אם רק תצליחי להעמיד פני נער, אולי לא תיאלצי לסבול את ההשפלה והסבל שעוברות בנות ישראל מידי בני השטן הגרמנים."

לאור העששית בחנה את דיוקנה במראה. אכן, פניה הבהירות, לחייה הסמוקות, עיניה הכחולות, ושערה הזהוב כחיטה שנאסף בפקעת קלועה על עורפה... שיוו לה מראה של נערה גויה. צמרמורת חלפה בגופה, כשנזכרה באירועי הבוקר.

לאחר שלוש שעות רכיבה הצליחה להגיע לביתה מותשת. ירדה מהסוס, רצה למנסרה והתנפלה בבכי קורע לב על חזהו של אביה, שבקושי רב הצליח להרגיעה ולחלץ מפיה מה קרה. הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שראתה אותו פורץ בבכי. עמרם הזדעזע מסיפורה עד עמקי נשמתו והתייפח כילד, אך בראותו את פניה המבוהלות התעשת. "אני מודה לאל שהייתה בך התבונה לברוח בזמן מבית דודתך," לחש בקול רועד והתרה בה: "שלא תעזי לספר לאמך דבר ממה שהתרחש בבית אחותה איטה."
"מה קרה, למה השתתקת?" שאלה יוכבד, שנעצה בה מבט מודאג.

"אני נהנית להביט במראה," אמרה.

"שכחתי לשאול אותך, מדוע הקדמת לשוב מבית דודתך?"

לשמע שאלתה קפאה מרים במקומה, ובטרם הספיקה למצוא דרך להיחלץ מהצורך להשיב לה, נכנס אביה לחדר ובידו קערית דייסת סולת מהבילה. עמרם התבונן ברעייתו ובבתו במבט אוהב, הניח את קערית הדייסה על השידה והכריז: "הנה שתי הנשים היפות והאהובות ביותר בחיי, המלכה יוכבד והנסיכה מרים. למעשה, הייתי מוכן לצאת אתכן לנשף, חבל שאין לנו זמן לבילוי."

יוכבד נטלה את משה בזרועותיה, נשקה לו ולחשה: "מוישל'ה שלי, גומת החן בסנטרך תשבה את לבה של כל בת ישראל."

עמרם העביר לידי יוכבד את קערית הדייסה ופנה למרים: "לפני שתצאי לדרך, את חייבת לאכול משהו, בואי אתי למטבח."

כהרף עין נענתה מרים להצעתו, חשה למטבח, התיישבה ליד השולחן, הניחה את ראשה על זרועותיה ופרצה בבכי. "הם נחנקו! הם בטח נחנקו שם במרתף!"

"ששש…" היסה אותה אביה וליטף את ראשה. "חמודה שלי," לחש, "אני יודע שעברת הבוקר חוויה קשה ביותר. טוב שהצלחת לישון במשך היום ולאגור כוח." הוא התיישב לצדה, חיבק את כתפיה הרוטטות ולחש: "הקשיבי, ילדתי, הקשיבי לדבריי, סודם של בני אדם המצליחים להחזיק מעמד בזמנים נוראים שכאלה, הוא היכולת לצוף למעלה, מעל לכל הצרות, אל התקווה. אסור לנו לשקוע בביצה הטובענית של הייאוש אפילו לרגע אחד. הרי איננו יודעים מה בדיוק קרה שם. מוטב לנו לקוות שדודתך ומשפחתה הצליחו להיחלץ מהמרתף. החל מרגע זה התחילי לחשוב רק על עצמך ועל אחיך." הוא קירב אליה את הצלחת והפציר: "בבקשה, מירל'ה, אכלי, אכלי משהו."

בעודה נוגסת מהכריך בחוסר תיאבון, הצביע אביה על נקודה במפת הדרך שהכין עבורה. "במקום זה, ממש ביציאה המזרחית מהיער, בדרך היורדת לעמק הנהר, מתגורר חברי הטוב, הנריק קוֹבַל, המפקח על היערנים באזור. מר קוֹבל אלמן, ואב לזוֹיה, בתו היחידה בת השמונה-עשרה. קוֹבל ביקר אצלנו לא פעם, כשהיית תינוקת. כשתגיעי אליו, אין ספק שיעזור לך, כדי שתוכלי להמשיך לקייב. שלחתי לו מכתב, הוא מצפה לך."

משהבחינה בפניו המתוחות לחשה: "אל תדאג, אבא! אני יודעת להסתדר בכל מצב. יודעת אפילו איך לגרש שדים ורוחות. הרי למדתי הכול ממך." עמרם צחק וטפח על שכמה. "ידוע לי שאת נערה אמיצה. אולי יישמע לך מוזר אם אומר שהחיות המסוכנות, מהן את צריכה להישמר ביער, עלולות להיות בני אדם. מלבד פליטים הבורחים מזרחה, מסתובבים עתה ביערות לא מעט חיילים פולנים קומוניסטים שערקו מהצבא הסובייטי וחוששים מאוד מפני הגרמנים. לצערנו, רבים מהפולנים הם אנטישמים. עלייך להיות זהירה מאוד!"

"האמן לי, אבא, לא אתקרב לאיש לפני שאהיה בטוחה כי ניתן לבטוח בו."

בהצביעו על תרמילה הזכיר: "יש כאן אוכל לשבועיים. את בגדיכם ואת כלי האוכל העמסתי על גב הסוס. בתרמיל הזה תמצאי מזון. יש בו גם סולת, קמח תירס, קוביות סוכר... גם פרימוס, כדי להכין לאחיך דייסות. המראה שלך יעזור לך. עד סוף המלחמה חשוב מאוד שלא תספרי לאיש שאת יהודייה. במפגש עם אנשים השתמשי בשם זוֹיה קוֹבל, שם בִּתו של חברי הנריק." עמרם יצא לרגע ושב עם סכין חד. "שימי לב!" אמר, "בשעת סכנה אל תהססי להשתמש בסכין זה. האמיני לי, הלהב שלו יכול להינעץ גם בעורו של פיל!" ולאחר שתיקה קצרה הוסיף בלחש: "אפילו אמך השומרת מצוות יותר מהרב תסכים אתי, שעליך לעשות הכל למען ביטחונך וקיומך. 'אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש" (תוספתא שבת ט' כ"ב).' אל תטרידי את עצמך בענייני כשרות. אם תהיי רעבה, אכלי והאכילי את אחיך בכל מה שיזדמן לכם לאכול. דאגי רק שיהיה לך כוח לעמוד על רגלייך ולהגן על אחיך. גם אם תצטרכי להיכנס לכנסייה, להצטלב ולהתפלל תפילות נוצריות כדי לשרוד, עשי זאת!"

"האם אין מקום בטוח יותר מהבונקר שבו תוכלו להסתתר?"

עמרם נאנח והשיב: "הכומר ברונו פנה אלי השבוע והציע לי להסתתר אצלו, במרתף של כנסיית הכפר. אמך אינה מוכנה לשמוע על כך בשום פנים ואופן. היא צודקת. די שאחד מעוזרי הכומר ילשין, והגרמנים יחסלו גם אותו." בהצביעו לעבר רגליה הוסיף: "אל תשכחי, בכיסים שנתפרו במגפייך טמון כסף לצרכייך."

משהבחינה בפניו המודאגות קראה: "בבקשה, אבא, אל תדאג לי, אני אסתדר!"

"בואי נשוב לחדר, ננסה להלביש את מִנשָׂא הגב על כתפייך."
לאחר שהידק את רצועות המנשא אל גבה, הושיב בו את מוישל'ה שסיים את ארוחתו תבוננה מרים בדמויותיהם שהשתקפו במראה הגדולה של ארון הבגדים, ופרצה בצחוק: "אני קנגורו." קראה, וקיפצה מול פניהם החרדות של הוריה. גם משה צחק. נראה היה שהתכונה הלילית שמחה אותו מאוד.

"הפסיקי לקפוץ! הילד יקיא!" צעקה אמהּ.

"הביטי!" קרא עמרם והושיט לה את שעון הכיס, "הרב הירש נתן לך את השעון היפה הזה. הכניסי אותו לכיסך."

"האם הרב אינו זקוק לשעונו?" שאלה.

"הרב אמר לי שלזמן כבר אין חשיבות גדולה בעיניו. לצערי, הוא אינו מתכוון להתרחק מכאן."

"דִיוֹ! דִיוֹ!" קרא אחיה, שהתנדנד על גבה וצהל. בראותה את פניהם הקודרות, נזפה בהם: "די כבר! מספיק עם פרצופים של תשעה באב! הביטו במוישל'ה, ראו כמה אחי מאושר. הוא כבר רוצה לצאת לטיול."

בפנותה לעבר הדלת קראה אמהּ: "רק רגע, אני רוצה לתת לך עוד משהו קטן."

"מצטערת, כל הדלתות סגורות! הרכבת מלאה!" הכריזה.

יוכבד הושיטה לעברה את השרשרת. "רק את זה, ילדה שלי. תני לי לענוד אותה לצווארך."

"אבל אימא!" מחתה, "הרי זו השרשרת שסבא אברהם נתן לך במתנה!"

"עכשיו השרשרת שלך!" פסקה, ענדה אותה לצווארה וקראה בקול רועד: "מירל'ה, השגיחי על עצמך ועל אחיך! שאלוהים ישמור עליכם!"
בחצות ניגש עמרם להביא את הסוס מהאורווה. מרים חבשה את כובעה ויצאה עם אמהּ לחצר. שתיהן הקשיבו לרעמי התותחים וראו את הבזקי האורות באופק. "אל תדאגי לי, אימא, אני אצליח להגיע עם מוישל'ה לקיי..." אך עוד בטרם הספיקה לסיים את דברה, נדהמו שתיהן לראות את עמרם מגיח בריצה מהאורווה וצועק: "הסוס נעלם! הסוס שלנו נעלם מהאורווה עם התרמיל שהעמסתי על גבו! לא ייתכן שברח!"

"מישהו גנב אותו, כנראה," אמרה מרים.
אחרי שהתרוצץ זמן רב בחצר ובסביבת הבית בניסיון שווא למצוא את הסוס, שב אליהן בפנים נפולות ופסק: "אין סוס! ברור שעד שעות הבוקר הגרמנים יגיעו לכאן. עתה, ילדתי, את חייבת להחליט אם ברצונך להישאר אתנו או לצאת למסע ברגל."

"ברגל?! בשום אופן! מרים לא תלך ביער עם הילד על הגב!" זעקה יוכבד. "בואו, בואו נחזור הביתה!"

מרים הניחה את ידה על שכמה: "את הרי יודעת שאני בכושר מצוין." ניסתה להרגיעה. "יש בתרמילי מזון. אצעד עם משה על הגב כמו שצעדתי עם אבא ואתך בטיולים. כשאתעייף אשב לנוח. עכשיו קיץ, ולמעשה די נעים לבלות ביער. אל תדאגי, אימא, גם ללא הסוס אצליח להגיע לקייב. אם לא אגיע לשם, אמצא לנו מקום מסתור בטוח בדרך. אני נכנסת להביא לנו בגדים וכלי אוכל."

"אם הדיר פרוץ, וזאבים קרבים לשער, מוטב לטלאים לברוח ליער," לחש עמרם. "הרי אינך רוצה שילדינו ייאלצו לחיות אתנו מתחת לאדמה, או שיהיו נתונים, חלילה, לחסדי הגרמנים. בצעדים נמרצים ניגש עמרם למחסן, הביא משם עגלת עץ קטנה בעלת ידית ארוכה, ששימשה להובלת עצים אל האח, הניח בתוכה את התרמיל עם הבגדים והכלים שהביאה מהבית, נטל בזרועותיו את משה, אחז בידית ואמר: "בואי, ילדה, אלווה אותך."

אמה חיבקה אותה, נשקה לה ולמשה, והידקה את השמיכה שעטפה אותו. "מירל'ה שלי, שמרי עלייך ועל אחיך!" ביקשה בקול רועד.

"אל תדאגי לנו, אימא, אני מבטיחה לך, נגיע לקייב בשלום. שמרי על בריאותך ועל אבא!" ביקשה, והחלה לצעוד במרץ בעקבות אביה.

יוכבד ספקה כּפיה, נשענה על מעקה המרפסת, והתבוננה ביאוש בילדיה המתרחקים ממנה, ונבלעים בחשכת היער. בדומייה המוחלטת שנשתררה סביבה הפנתה מבטה לשמים והתפללה חרש בקול מתייפח: "... גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עמדי..." (תהילים ד' כ"ג) ולא הוסיפה. קולה נשבר, רגליה כשלוּ. ביאושה הרב צנחה על מדרגות העץ, הניחה את ידיה על ראשה וזעקה: "אוי לי! אוי, וַי לי! ה' שבשמים, הרי לא אזכה לראות עוד את ילדַיי. אנא, אלִי, שמור עליהם בדרכם, תן להם את הכוח ואת התבונה להחזיק מעמד בעולם אכזר זה."
במרוצת צעדתם הארוכה בשבילי היער המוכרים, סיפר לה אביה על שיחתו עם רעיו בחצר, על דבריו של הרב, הזכיר לה את ההיסטוריה המשפחתית שלהם, את שמות קרוביהם החיים באמריקה ובארץ הקודש, ושינן באוזניה שוב ושוב את כללי הזהירות. לאחר כברת דרך ארוכה שעשו יחד, בלב קרחת יער קטנה, עצר.

"זהו זה, ילדה שלי! הגיע הרגע!" אמר, "הלוואי ויכולתי להמשיך ללכת אתכם, אך אני חייב לחזור הביתה לאימכם. היא, בוודאי, מרגישה עכשיו נורא. לי אין ספק שתדעי להסתדר בכוחות עצמך." לאחר שהושיב את משה שנרדם במִנשׂא שעל גבהּ, טפח על שכמה ושאל: "נו, איך את מרגישה עכשיו עם הסחורה היקרה על הגב?"

"כמו ציפור שיכולה לעוף ולהגיע עד סין," הכריזה, ונופפה בזרועותיה.

עמרם אחז בסנטרה והתרה בה: "מירל'ה, אם יש בך ספק קטן שלא תוכלי לעמוד במסע עם אחיך, זה הזמן לומר זאת. אני עדיין יכול לקחת אותו הביתה בחזרה."

"די, די, אבא, מספיק לדאוג!"

עמרם נשק ללחייה, הידק את הרצועות על גבה, והתאמץ לשמור על שלוות רוחו. "למרות אור הירח, הדרך חשוכה. היזהרי שלא תיתקלי בשורשים בולטים. הלילה השתדלי להתרחק מהכפר עד כמה שתוכלי. כשהגרמנים יגיעו לכאן, הם עלולים לצאת ליער עם כלבי גישוש בעקבות אנשים מבוקשים. אם לא תצליחי לחצות את היער ולהגיע לביתו של הנריק קוֹבל, מצאי לך ולמשה מקום מסתור באחד מהמקומות המוגנים שסימנתי לך, והמתינו שם עד שתמצאי מקום מסתור בטוח לאחיך או לך. עשי כל מה שייראה לך נכון, כדי להגן עליכם. ברגע שיתאפשר לי, אצא אחריכם. כגשש בעל ניסיון היי בטוחה שאעלה על עקבותיכם. אני כבר אגיע אליך."

"שמור על אימא ועל עצמך," ביקשה. נופפה לו לשלום, אחזה בידית העגלה ופתחה בצעדה. לאחר שעשתה כברת דרך קצרה בקלילות, שמעה את קולו מהדהד מרחוק: "מרים, שמרי על עצמך ועל אחיך!" ­

"להתראות, אבא!" צעקה, והמשיכה לצעוד בהליכה קצובה ובוטחת, כשהעגלה מקרטעת בעקבותיה על מהמורות השביל.

עד השעה שלוש לפנות בוקר צעדה בין גזעי עצים לבין שיחים ושרכים. לאור הירח המלא, שהבליח מדי פעם בפעם מבין אמירי עצי היער, ניתבה את דרכה בזהירות. קולות עופות לילה, צרצרים, צפרדעים... ושאון פכפוך מים חרישי הגיעו לאוזניה. הבגדים הגבריים שלבשה הקלו על מצעדה והגנו על רגליה משיחים דוקרניים ששפשפו את מגפיה ואת מכנסיה. אִמה, שהייתה תופרת, התאימה את בגדי אביה למידותיה, אך מגפי העור החדשים שנעלה היו גדולים. לא קל היה לה לצעוד בהם. ככל שהתארכה הדרך חשה שההליכה עם המטען על גבה ומאחוריה נעשית קשה יותר. באחד מהעיקולים התהפכה העגלה. בקושי רב הצליחה להתכופף ולהעמיס עליה שוב את התרמילים הכבדים. ללבה התגנב חשש שמא שגתה, כשחשבה שתוכל לדאוג לאחיה. הוריה הזהירו אותה מפני הקשיים הצפויים לה, אך היא דחתה את טיעוניהם והתעקשה לקחת את משה אתה. לאחר גניבת הסוס, היה עליה להתמודד עם מצב חדש שנראה, מרגע לרגע, בלתי אפשרי. כדי לייצב את תנועת העגלה לפתה את הידית בחלקה התחתון, האטה את מהירות הליכתה, ולעידוד רוחה החלה לזמר לעצמה שיר ילדים קצבי: "הלכה קרוֹלינה דוֹגוֹגוֹלִינָה, הלכה קרוֹלינה דוֹגוֹגוֹלִינָה, גמד נחמד בן מאה, רץ בעקבותיה עם המנגינה..."

ברור היה לה שהלילה מוטל עליה להתרחק מביתה ככל שתוכל. משקלו של אחיה לא היה רב, אך ככל שהתארכה הדרך, כבד עליה העול. מתנשמת ומתנשפת, מושכת את העגלה שנעה ונדה על אדמה מלאת מהמורות ומכשולים, המשיכה לנוע בשבילי היער. מדי פעם נשאה את עיניה למעלה, כפי שנהג אביה לעשות במסעותיהם הליליים, ניסתה ללכוד את כוכב הצפון בין טלאי השמים השחורים המשובצים בכוכבים שבצבצו מבין אמירי העצים. לפתע נתקלה באבן וכמעט מעדה. ברגע זה החליטה לעצור.

משמצאה פינה נוחה לישיבה, הרפתה מידית העגלה, הסירה את הרצועות מעל כתפיה, בזהירות רבה הניחה את אחיה הישן על ערמת עלים, כיסתה אותו במעילה והתיישבה לצדו. בתחושת הקלה ובידיעה שהתרחקה מאוד מכפרה, התמתחה, חילצה את עצמותיה, נשענה על גזע עץ ופלטה מפיה אנחת רווחה. בדומיה ששלטה סביב, צווחות ה"קווָה" וה-"רָהֵב", קולותיהם התוקפנים של האוֹח וזוגתו, עופות טרף ליליים, נשמעו מפחידים. מחשבה מטרידות ניקרו במוחה. 'מה יקרה, אם הגרמנים יתפסו את הוריה בבונקר?'

לאחר סיום בניית הבונקר, ביקרה בו. הייתה זו חפירה תת קרקעית מרווחת, מחופה בעצים וביריעות ברזנט. בתקרתה היו פתחי אוויר קטנים, פיות חלולים של צינורות, שראשיהם בלטו מעל האדמה ונבלעו בין שיחים. כשירדה בסולם פנימה, חשה בריח של טחב. היא אף הצמידה ציורים ותצלומים לשורשים דקים וחדים שבצבצו מכותלי האדמה. בתוך הבונקר היה בור שלתוכו הכניס אביה חבית גדולה מחופה במכסה. הבור אמור לשמש לעשיית צרכים בשעה שלא יוכלו לצאת החוצה, הסביר אביה. היו שם גם חבית לאחסון מזון ומְכָל מים.

בפתח הבונקר, שנמצא בסבך צמחייה, הותקן מכסה מתכת ירוק שסב על צירו. קשה היה לה לתאר שמישהו יהיה מסוגל לאתר את המקום, ויותר מכך, קשה היה לה להאמין שהוריה יצליחו לשרוד שם זמן רב, במיוחד אמהּ.

בניסיון לגרש את חששותיה, טלטלה את ראשה, לגמה מעט מים מבקבוק ששלפה מהעגלה, השתרעה לצד אחיה, הניחה את ראשה על התרמיל וניסתה להירדם. חיוך התפשט על פניה, כשנזכרה בתשובה שקיבלה בילדתה לשאלתה, מדוע שמה ושם הוריה הם כשמות גיבורי הסיפור התנ"כי "משה בתיבה", ומדוע אין לה אח קטן ששמו משה.

אביה סיפר לה שבהיותו עלם בן עשרים-ושתיים, הגיע לביקור בבית חברו בעיר. כשראה את אחותו היפה בת השמונה-עשרה, היא מצאה מיד חן בעיניו. כשהחבר הציגה בשם יוכבד, חש שאצבע אלוהים שלחה אותו אליה. כעבור זמן קצר ביקש את ידה מהוריה והם התחתנו, ובאופן טבעי העניקו לבתם הבכורה את השם מרים. ברגעים אלה נזכרה כיצד הקניטו אותה חבריה בשאלה: "איפה אחיך? איפה משה הקטן?" דבר שהכאיב לאמהּ שהתקשתה להרות. אביה הציע לה להתעלם מהערותיהם. במחשבות אלה עצמה את עיניה, נרדמה וחלמה חלום.

בחלומה תלויה הייתה בין שמים וארץ. השמים נראו כיריעת קטיפה ורודה השזורה בפרחים צבעוניים. לאדמה ולעצים שמתחתיה היה גוון זהוב קסום. בין פרחי השמים נראתה דמותו של אביה שהושיט אליה את ידו, וקרא בקול מהדהד: "בואי, ילדה שלי, תני לי יד! בואי הביתה! ה-ב-י-ת-ה!" מרים הושיטה את שתי ידיה לעברו, ניסתה להתקרב אליו, אך לא הצליחה לזוז ממקומה. אט אט התעמעם האור סביבה ודעך. גוני הוורוד והזהב התערבלו זה בזה והפכו למסך עשן. האדמה מתחתיה העלתה אדי קיטור. הפרחים היפים הפכו לציפורים שחורות שהתעופפו סביבה בקולות צווחה. בכל כוחה ניסתה לאחוז בידו של אביה, אך דמותו הלכה והתרחקה ממנה, נבלעה באור הערפילי, התפוגגה ונעלמה. לשווא ניסתה לנופף בידיה ולהרחיק את הציפורים שהקיפו אותה, נעו סביבה במעגלים וקראו לעברה בקול צווחה: "קרע! קרע! את יהודייה וזו הגזרה, דינך נגזר למות! למות! למוּ! מוּ! מוּוּוּ! "

קול געיית פרה עורר אותה משנתה. לאור השחר המפציע של יום ראשון קמה בבעתה ממקומה ובחנה את סביבותיה. הכול נראה שלו ושקט. בלב הולם התבוננה בפניו המתוקות של אחיה ופלטה אנחה: "תודה לאל! זה היה רק חלום רע!" מוישל'ה היה שקוע עדיין בשינה, כשאגודלו נעוץ בפיו. הבעת רוגע נסוכה הייתה על פניו, כאילו ישן בעריסה חמימה ומרופדת.

הגעייה נשמעה שוב. מרים הפנתה את ראשה לכיוון ממנו נשמע הקול והחלה לנוע לעברו. געייה נוספת ניווטה אותה אל קרחת יער קטנה שם התגלה לעיניה בית איכרים קטן מוקף בגדרות עץ. על ארובתו השחורה של הבית התנוסס פסל אבן - מלאך לבן פרוש כנפיים. לא פעם ביקרה עם אביה בבתי איכרים שחיו ביער. מראה פסלים לא היה זר לה, אך מעולם לא ראתה פסל של מלאך לבן הניצב לו על פתחה של ארובה שחורה ומפויחת. ברור היה לה שבבתים אלה ובמרתפיהם יש כל מה שצריך כדי להתקיים זמן רב. מהחצר הגדולה נשמע קול קרקור עופות. ליד האסם ניצבה פרה מפוטמת ולא הרחק ממנה נראה דיר חזירים. זמן מה סקרה את הבית ואת החצר רחבת הידיים, והרהרה: 'לו רק יכולתי להשאיר כאן את מוישל'ה עד שאמצא מקום מחבוא בטוח לשנינו.'

בצעד מהיר שבה אל אחיה, התבוננה בפניו השלוות והרהרה, 'מה יקרה אם אתגנב לאסם, אניח את משה על ערמת חציר ואשאיר אותו שם. אולי, אולי בבית זה מתגוררת אישה טובה שתשמח למצוא את אחיה ולאמץ אותו, כמעשה בת פרעה, מלך מצרים הרשע.'

בלב הולם מפחד ומהתרגשות שלחה ידים רועדות אל צווארה, הסירה את השרשרת, בצעה משולש מה"מגן דוד", ענדה את השרשרת עם המשולש הנותר על צווארו של משה, הוציאה מתרמילה דף נייר ועיפרון פחם וכתבה בחפזה: "שלום לכם, אנשים טובים, בשם כל הקדושים! עזרו לתינוק הזה, קחו אותו לביתכם, שִמרו עליו כעל ילדכם, ואלוהים יגמול לכם על מעשיכם!"

בזריזות שלפה ממגפה הימני שטרות כסף, דחפה אותם ואת המכתב מתחת לגופייתו, התבוננה בחיוך בפניו השלוות והרגועות והבטיחה בלחש: "אל דאגה אחי, זהו רק ניסיון." היא הרימה אותו בזרועותיה, נטלה את תרמילו וחשה בצעד מהיר וזהיר לעבר האסם. שם הניחה אותו על ערמת חציר, נשקה לו ולחשה בגרון חנוק: "למען שנינו, אני מקווה שתימצא בבית זה משפחה טובה." הותירה לצדו את תרמילו, יצאה בריצה שפופה מהאסם, חצתה את החצר ומיהרה להסתתר בין השיחים.

מתנשמת ומתנשפת הניחה את ידיה על חזה, ניסתה לייצב את קצב נשימתה והלמות לבה. לאחר שנרגעה קמעא, הוציאה מתרמילה בקבוק מים, הרטיבה את שפתיה היבשות, לגמה מעט, כרעה על ברכיה, צפתה לעבר הבית והחצר, והמתינה בדריכות לראות מה יקרה.

כעבור שעה התגבר האור. שוב נשמעו געיותיה של הפרה. הפעם התעורר משה משנתו ופרץ בבכי. בכיו של משה הלך וגבר... בלב מלא חרטה קמה ממקומה, וברגע שהתכוונה לזנק לאסם ולהשיב אליה את אחיה, נפתחה דלת הבית לרווחה ובפתחה נראה איש גדול ומוצק, סמוק לחיים, בעל שער חלק ושחור כעורב, לבוש בסרבל ונעול במגפי גומי שחורים.

האיש ניצב בראש גרם המדרגות, התמתח, פיהק, גירד את פדחתו, החליק את שערו הסתור, החל לפסוע לעבר הפרה וקרא בקול: "בוקר טוב לך, פרתי הטובה, מה קרה לך? חלמת חלום רע?" לפתע עצר מלכת, והקשיב. "מה זה?! מה אני שומע?" קול בכיו של תינוק הגיע לאוזניו. הוא חש מיד לעבר האסם ונבלע בתוכו.

מרים עצרה את נשימתה והמתינה לבאות, כשכל גופה דרוך כקפיץ. נכונה הייתה לחלץ את אחיה מידי האיש, אם ינסה, חלילה, להרע לו. לרווחתה, קול בכיו של מוישל'ה פסק, ומתוך האסם נשמע קולו של האיכר המופתע: "אני לא מאמין! מה אני רואה כאן? אני פשוט לא מאמין!" תוך שניות שנדמו כנצח, יצא האיכר עם משה בזרועותיו אל החצר, צעד לאט, התבונן כמהופנט בתינוק, הפנה מבט משתומם לעבר פרתו, ואמר בבדיחות דעת: "מימיי לא שמעתי על פרה שהמליטה תינוק!" הוא ניענע את משה ברכות ושאל במתיקות: "אמור לי, קטנצ'יק, אתה ילד או ילדה? בעצם, מה זה משנה, הרי אתה תינוק נחמד. בטח לא תאמין אם אספר לך שילד כמוך, זה בדיוק מה שידוויגה שלי רצתה." מוישל'ה השמיע פתאום קול צחוק וליטף את פני האיכר בידיו.

"הוי, כמה אתה נחמד!" אמר האיכר ונשא את קולו: "ידוויגה! ידוויגה! קומי! צאי החוצה, מהרי! צאי וראי איזו מתנה יפה שלחו לנו מהשמים. ידוויגה, בואי הנה! את לא תאמיני איזו הפתעה יש לי בשבילך!"

אחד מתריסי העץ הגדולים של הבית נפתח. האיכרה שרבבה החוצה את ראשה הבלונדיני הסתור, ובקול סופרן כעוס שאלה: "מה קרה לך יאנק זביגינייב, השתגעת לגמרי? למה אתה צועק? מדוע אתה מעיר אותי מוקדם כל כך בבוקר?"

"ידוויגה, קרה לנו נס! הפרה המליטה!"

"יאנק, אילו קשקושים אתה מדבר? המליטה, שמימליטה, תן לי לישון!" תבעה, וסגרה את התריס בטריקה.

"ידוויגה, למה אינך שואלת אותי מה המליטה?" צעק יאנק, "צאי החוצה וראי! אני נשבע לך בשם ישו אדוננו! יש לי בשבילך הפתעה נפלאה."

"תפסיק כבר עם השטויות שלך!" נשמע מאחורי התריסים קולה הצייצני. "השמש עוד לא זרחה, ואתה כבר מתחיל עם הבדיחות! לך ותחלוב את הפרה. כואב לי הראש מהגעיות שלה."

האיכר הביט בתינוק ואמר: "זו האישה שלי, ידוויגה. ידוויגה לא מבינה מה אני אומר לה. חכה, חכה! עוד רגע ותראה מה יקרה." יאנק החל להתנועע עם משה בצעדי מחול והמציא מילים חדשות לשיר פולני עממי: "הוֹי דָּנָה, הוֹי דָּנָה" 'ידוויגלֶ'ה, בואי נא, וראי איזו מתנה...'

דלת הבית נפתחה פתאום, ואיכרה בריאת גוף ובהירת שׂער יצאה החוצה לבושה בכותנת השינה, התקרבה בצעדים נמרצים לעבר בעלה, שכרכר לו ברחבי החצר עם חבילה בידיו, והכריזה בקול מאיים: "יאנק, זו הפעם האחרונה שאתה עושה לי קרקס בבוקר!"

יאנק הושיט לעברה את החבילה. "הביטי!" קרא, "הסתכלי בעצמך, ראי מה שלח לנו המלאך. התפללת? אז הנה לך! קיבלת תינוק!"

המומה מהמראה שנגלה לעיניה, התבוננה ידוויגה בילד היפה, שחייך לעברה כאילו הכיר אותה, הצטלבה, ובפרצוף מאושר מלמלה: "מָטְקָה בּוֹסקָה!" (אמי הקדושה) הוי, יאנק, יאנק, זה תינוק! תראה, זה תינוק אמיתי!"

"ראית איזה כושר אבחנה יש לה? אם אינך עגל, אתה, בוודאי, תינוק אמיתי!"

"הוי, פרח קטן שלי!" קראה ידוויגה, ונטלה את משה בזרועותיה, "יאנק! איפה מצאת את הגוזל היפה הזה?"

"מצאתי אותו, כמו שמצאו את ישו אדוננו בבית לחם, על ערמת חציר באסם."

ידוויגה אימצה את התינוק אל לבה, ליטפה ונישקה את פניו וכף ידו. "הוי, תינוק חמוד שלי, באת משמים ישר אל ידוויגה שחיכתה לך," קראה באושר.

בחיוך מהול בדמעות התבוננה מרים בידוויגה, אישה בריאת גוף, שהחלה לקפץ ולרקד עם משה בחצר. יאנק התבונן בה מהצד במבט משועשע וקרא: "זהירות, ידוויגה! את עוד תחנקי לנו את הילד בחיבוק הדובי שלך."

ידוויגה נעצרה, סקרה את משה במבט אימהי. "תראה, תראה יאנק, איזו גומה יפה יש לו בסנטר," אמרה ונשאה את עיניה לעבר פסל המלאך הלבן על הארובה. "תודה לך, מלאך יקר, שנענית לתפילתי," לחשה, אימצה את משה אל חזה והחלה לפסוע אתו לעבר הבית.

"רק רגע, ידוויגה! לאן את הולכת? הרי הילד הזה שייך למישהו. ואותו מישהו שהשאיר אותו באסם עלול לחזור עוד מעט לקחת אותו."

ידוויגה טיפסה במעלה המדרגות כאילו לא שמעה את דבריו. כשהגיעה לפתח הבית הפנתה לעברו את מבטה והפטירה: "עד שאותו מישהו ששם את התינוק באסם שלנו יחזור, הקטנצ'יק יכול לאכול משהו, לא? הילד, בוודאי, כבר רעב."

כשנעלמה מעבר לדלת התיישב יאנק על שרפרף לצד הפרה, הניח את הדלי מתחת לעטיניה, וקרא בקול גדול: "איזו פרה מופלאה את! הבוקר בישרת לנו על האוצר, אז עכשיו תצטרכי למלא את הדלי בחלב שיהיה לאוצר שלנו מה לאכול."
גופה שהיה דרוך עד קצהו, החל אט אט להירגע. אחרי שראתה את המראות והקשיבה לקולות, החלה מרים לחוש שהמזל מאיר לה פנים. בתחושת הקלה הניחה את ראשה על ברכיה, צחקה ובכתה לסירוגין. ברגעים אלו לא הייתה בעולם ילדה מאושרת ואומללה ממנה. 'עתה יש לאחי לפחות מקום מסתור בטוח,' חשבה ונזכרה שפליטים מהמערב סיפרו להוריה, שנוצרי המחביא יהודי בביתו יכול לשלם על כך בחייו ובחיי בני משפחתו.' נראה היה שמשפחה זו טובה וחמה. אך מה יקרה? מה יקרה ברגע שיגלו כי אחיה נימול?" הרהרה.

בתום החליבה קם יאנק ממקומו, נטל את הדלי המלא, העמיס על גבו את התרמיל שהיה מונח לצד ערמת החציר, ופסע לעבר המדרגות. לפתע נשמע מתוך הבית קולה של ידוויגה: "יאנק, בוא מהר!" האיכר הניח את דלי החלב על המדרגות ומיהר להיכנס פנימה.

מרים שנתקפה בחרדה גדולה, חשה במהירות לעבר הבית. מבעד לחרכי אחד התריסים הבחינה בידוויגה המתבוננת בתדהמה באחיה השרוע על מיטה ובשטרות הכסף שנשרו מבגדיו כעלים על רצפת העץ.

יאנק נכנס לחדר, הביט במחזה ומלמל: "זה באמת ילד פלא!"

ידוויגה אספה את השטרות, התבוננה בהם: "תראה, יאנק, תראה כמה כסף יש לתינוק הזה! הוא, בוודאי, בן של אנשים עשירים. הסתכל, יש לו שרשרת זהב על הצוואר! אני חושבת שהגיע אלינו נסיך אמיתי," קראה בהשתאות.

חיוכה של מרים, שהתאפקה שלא לפרוץ בצחוק, נמחה ברגע ששמעה את תגובתו של יאנק: "נראה לי שהילד הזה יהודי. אם תפשיטי את מכנסיו, תראי. אני חושב שההורים שלו פחדו מהגרמנים והחליטו להחביא אותו אצלנו. אולי ידעו שאין לנו ילדים. אפילו דאגו להשאיר לנו כסף."

"אנחנו לא צריכים כסף כדי לשמור על מתנה יפה שכזאת", הכריזה ידוויגה שהפשילה את מכנסיו, "אף פעם לא ראיתי 'צ'ופצ'יק' של יהודי. הוי! זה נכון, הבט, יאנק, זה נראה כמו פטרייה קטנה, הילד הזה יהודי! הוא רטוב, צריך להחליף לו את הבגדים."

"הנה, יש כאן תרמיל שמצאתי ליד הילד. אולי יש בו בגדים של תינוק."

יאנק פתח את התרמיל, הוציא ממנו חבילה גדולה של בגדים והושיטם לידוויגה. "הביטי, יש כאן גם סולת, וקוביות סוכר. ההורים של הילד חשבו, כנראה, שאין כאן מה לאכול," אמר בחיוך.

ידוויגה הסירה את גופייתו. "תראה, יאנק, יש פה מכתב. קרא, קרא מה כתוב בו."

יאנק קרא את הכתוב בקול. הם הביטו זה בזה וחייכו באושר.

"מסוכן להחביא יהודים," מלמל יאנק, ולהוראתה חש מיד להביא קערת רחצה עם מים חמים. אחרי שידוויגה רחצה והלבישה את משה, היא נטלה אותו בזרועותיה, נשקה לו והכריזה: "מעכשיו אתה הילד של יאנק וידוויגה. אף אחד לא צריך לדעת שאתה יהודי, נכון? הרי אפילו אתה עוד לא יודע."

זמן מה עקבה מרים אחר יאנק וידוויגה שהשתעשעו להם בהנאה עם אחיה, ונהנתה לשמוע מפעם לפעם את צהלותיו השמחות. כשיצאו מהחדר מיהרה להתרחק מהחלון, ושבה למקום מחבואה בין השיחים. אנחת רווחה גדולה נפלטה מפיה. זמן רב צפתה בבית. מלבד קולותיהם של תרנגולות ואווזים שהתרוצצו בחצר, הכול סביב היה שלו ושקט. בלבה הודתה לאל שזימן בדרכה את האנשים הטובים הללו, המתייחסים אל אחיה באהבה.

את הדממה פילח בבת אחת קול הסופרן הצורם של ידוויגה, שפצחה בשיר. היה זה שיר ערש פולני מוכר. כשסיימה לשיר השתררה שוב דממה. העובדה שעד שעות אחר הצהרים לא נשמע, ולו פעם אחת, קול בכיו של משה, שׂימחה אותה.

בשעה ארבע יצא יאנק לעבודתו בחצר. על פניו נסוך היה חיוך מרוצה. לאחר שריפד את רצפת דיר חזיריו בקש ומילא את אבוס פרתו בחציר, נטל גרזן, ובקע בתנועות חדות וזריזות בולי עץ. את גזרי העץ העביר אל מחסן בקצה החצר, שם נאגרו ערמות של עצי הסקה ופחם, וחזר לביתו. ברגע שדלת הבית נטרקה, נפרץ הסכר מלבה והדמעות גאו ושטפו מתוכה. המחשבה שתשאיר את אחיה בידיים זרות, אף שהיו ידיים טובות, לא הקלה עליה. הידיעה שחיילים גרמנים לא יעלו באש בית של נוצרים, ניחמה אותה. עם רדת החשכה התגנבה לאסם, טיפסה על הסולם למרומי ערמת החציר וישנה שם שינה טרופה.

געיית הפרה העירה אותה בבוקר היום השני. מרים ירדה מהמתבן בזריזות, ובריצה שפופה שבה למקום מחבואה. במשך כל אותו יום לא הסירה את עיניה מהבית ומהחצר והקשיבה לקולות. יאנק וידוויגה יצאו עם אחיה החוצה והשתעשעו אתו. הוא נראה מאושר. משהוסר הספק מלבה, וכשהייתה משוכנעת שלאחיה ייטב בביתם של אנשים טובים אלה, החליטה שלמחרת עם שחר תמשיך בדרכה מזרחה, לבית היערן הנוצרי.

בבוקר יום שלישי התעוררה לקול קריאת התרנגול, ירדה מהמתבן, וחשה למקום מסתורה בין השיחים. כשגבר האור שלפה מתרמילה את המפה, ורשמה עליה בשיטת הצפנה שלמדה מאביה את שמות בני הזוג, וסימנה את הכיוון והמרחק המשוער מכפרה אל ביתם. בלב כבד העיפה מבט אחרון בבית ובאסם, החביאה את העגלה מתחת לשיחים, ויצאה לדרך.

שעה ארוכה צעדה בשבילי היער בקצב מהיר. ככל שהתרחקה מהבית, גברה יותר ויותר מצוקתה בגלל המחשבה שמא טעתה בהחלטתה להותיר את אחיה מאחור. כל אותו יום עשתה את דרכה על פי המפה. מדי פעם בפעם עצרה, קטפה פֵּרות יער, בחנה את תנועת השמש ווידאה שפניה מזרחה. לפנות ערב החלה לחפש מקום מוגן ללינת לילה. לא פעם יצאה עם אביה למסעות שנמשכו כמה ימים. היא אהבה מאוד לשוטט בין העצים והשיחים, לקטוף אוכמניות, גרגירי פטל ותותי בר, וגם נהנתה להתבונן בעצים, בפריחותיהם ובחיות הבר, אך כל זה היה לפני המלחמה, כשהיה לה לאן לחזור.

עתה, כשפסעה לבדה באפלולית הערב, ברוח שטלטלה את ענפי העצים בעָצמה שהלכה והתחזקה, נפל עליה פחד. עצים נראו פתאום כמפלצות המנסות ללכוד אותה בזרועותיהן. שורשים שהשתרגו על האדמה דמו ללטאות ולנחשים. מרים החישה צעדיה ופתחה בריצה מבוהלת, כאילו מישהו רודף אחריה. כשעייפה ממנוסתה עצרה מתנשמת ומתנשפת וגערה בעצמה: "כמה אני מטופשת, הרי מפלצות קיימות רק באגדות, ולטאות מעולם לא הזיקו לאיש. עליי להירגע ולמצוא לעצמי מקום מוגן ללינה." לאחר כברת דרך נוספת עצרה לרגע והאזינה לקולות סביבה.

הרוח שככה מעט. קול פכפוך מים ומזמורי ערב של ציפורים בקִניהן הרגיעו אותה. ההתכווצות בבטנה הזכירה לה שזמן רב לא בא אוכל לפיה. בנשיקתו האחרונה של אור היום לצמרות עצי היער הגיעה לשפת נחל קטן, פילסה דרך בסבך קני סוף, לגמה ממימיו, נטלה את ידיה והתיישבה תחת עץ תרזה עתיק יומין אשר בצמרתו התכנסו והצטפצפו להם ציפורים. לאחר שבירכה ואכלה ברעבתנות פרוסת לחם, בשר מעושן ותפוח עץ, השתרעה על ערמת עלים, התכסתה במעילה ונרדמה.

בבוקר היום הרביעי, משפקחה את עיניה, ראתה בין אמירי העצים פיסות שמים תכולים. זמן מה התבוננה בעצי האשוח, האלון והתרזה ובפרחי הבר שצמחו סביבה, הקשיבה לזמרת הציפורים, וצדה בעיניה סנאים ושפנים, שצצו מדי פעם על העצים ובינות לגזעיהם. זיכרון אירועי הימים הקודמים העלה חיוך עצוב על פניה. נחושה להצליח להגיע ליעדה, קמה, צעדה לעבר הפלג, רחצה את פניה, העמיסה את תרמילה על שכמה ופתחה שוב בצעדה מהירה.

מסע הבוקר עבר עליה בקלות, אפילו בהנאה. הקפידה ללכת בשבילים שאביה סימן במפה, שבילים שהיו קרובים לדרך הראשית שחצתה את היער לאורכו, ממערב למזרח. במהלך צעידתה באותו יום החל להגיע לאוזניה בליל קולות - שאון של אנשים ושל כלי רכב. ככל שהתקדמה בשביל, הלך השאון וגבר. עד מהרה הגיעה לדרך המלך ולעיניה התגלו המראות המוזרים והעצובים ביותר שראתה מימיה.

שיירה ארוכה של פליטים השתרכה בצדי הדרך. המוני אדם: גברים, נשים, זקנים וילדים התנהלו עם מטענם ברכב וברגל, כשפניהם מזרחה. מדי פעם חלפו על פני הדרך משאיות צבאיות עמוסות בחיילים רוסים, שנחפזו גם הם להסתלק מהמקום. מרים ידעה שההליכה בשבילים המסומנים במפה תקצר את דרכה, אך הבדידות הציקה לה. עד מהרה מצאה את עצמה צועדת בקרב ההמון, כשסביבה מתגלים מדי פעם מראות נוגים וקורעי לב.

לא הרחק ממנה פסעה אישה צעירה, כשבזרועותיה תינוק מת. אנשים הפצירו בה לקבור את תינוקה, אך היא התעקשה להמשיך ולצעוד אתו. מרים, שהזדעזעה ממחזה זה עד עמקי נשמתה, התנחמה בעובדה שהצליחה למצוא לאחיה מקום מסתור.

ילד כבן עשר, כחוש, לבוש סחבות, משך במעילה ופנה אליה בקול תחינה: "יהודי טוב, אולי יש לך חתיכת לחם?" ברור היה שלפי מלבושיה, חשב הילד שלפניו ניצב נער. מרים שלחה את ידה לתרמילה, בצעה חתיכה מהלחם, הוציאה גם תפוח ונתנה לו. הילד הכניס את הלחם לפיו בחטף, ולפני שהספיק להתרחק, עבר לידו נער גדול בריצה, חטף מידיו את התפוח, ונעלם בקרב ההמון.

בשעות הערב, כשהחל לרדת גשם, התרחקה מן ההמון. מצאה מקום מוגן בין העצים, התיישבה, בצעה חתיכה מהלחם ואכלה אותו עם חריצי גבינה שאביה ארז בקופסת פח, כדי להפרידה מהבשר המעושן. לאחר הארוחה פרשה את מעילה על זרדי עצים ונרדמה.

למחרת, יום חמישי, שבה השמש לזרוח במלוא הדרה. השמים היו נקיים מעננים. לאחר שרחצה את פניה במי גשם שנקוו בשקערורית סלע, נטלה את תרמילה, שבה אל הדרך הראשית ונטמעה שוב בקרב ההמון. מדי פעם שוחחה עם אנשים, שמעה את סיפוריהם הנוגים ואף ניסתה לעודד את רוחם.

בצהריים, כשהרעב החל להציק לה, התרחקה מהדרך. התיישבה על מצע עלים מתחת לעץ אלון, אכלה תפוח, לגמה מים, נשענה על עץ וסקרה את סביבתה. זמן מה התבוננה בשיירת נמלים שעשתה את דרכה אל הקן וממנו. בלבה חשבה 'כמה קשים ואכזריים חיי הנמלים. אויבים הניזונים מהן משחרים לפתחן. הן טורחות ועמלות מבוקר עד ערב, חופרות ובונות את מחילותיהן מתחת לאדמה, יוצאות ללקט מזון כדי שישמש להן בימי סגריר, ואז, כרעם ביום בהיר, נפתחות ארובות השמים, והמים הרבים מציפים את קִנן, מחלחלים לתוך המחילות ומחסלים אותן במחי יד. אולי גם הן תוהות במוחן ושואלות - למה?'

באנחה כבדה השתרעה על מצע העלים, התבוננה בשמים הכחולים ולחשה בעצב: "כפי הנראה, כך גם אנחנו בני האדם, לא נוכל לקלוט במוחנו ולהבין במהלך חיינו על מה ולמה נגזרו האסונות המתרחשים סביבנו." בניסיון לדחוק מלבה את המחשבות המטרידות, עצמה את עיניה ושקעה בתנומה קלה.

קול זמזום מוזר שהלך וגבר הקפיץ אותה ממקומה. מרים נשאה את מבטה לפיסות השמים שנשקפו בין אמירי העצים. תוך צפירה מחרישת אוזניים צללו בזה אחר זה מטוסי קרב שהפציצו את הדרך הראשית העמוסה בפליטים, והמטירו עליה אש ממכונות ירייה. אנשים מבוהלים עד מוות נטשו את מיטלטליהם, ורצו אחוזי אמוק למצוא לעצמם מחסה בצדי הדרך. בזו אחר זו נשמעו שריקות חדות והתפוצצויות אדירות שהרעידו את האדמה מתחת לרגליה ואת ענפי העצים סביבה.

מרים השתטחה על האדמה, חפנה את ראשה בידיה והתכווצה מאימה בכל פעם שהמפציצים הנמיכו טוס וחלפו מעל לראשה. צרחות וזעקות בהלה נשמעו מכל עבר. מבעד לעצים הבחינה בהמוני אנשים וילדים רצים ומתרוצצים בטירוף בין עצי היער, כשהם זועקים וקוראים נואשות בשמות קרוביהם שהלכו לאיבוד.

"השטוּקוֹת (שטוּקה-מטוס קרב גרמני) מפציצים אותנו! הגרמנים מפציצים! תִפסו מחסה!" צעק מישהו שהצביע לעבר תעלה בצד וניסה להציל אנשים שניצבו כמוכי הלם על אם הדרך.

לאחר דקות, שנדמו כנצח, הסתיימה ההפצצה. במשך זמן קצר הייתה דממה. כאילו הכול קפא, ואז החלו להישמע גניחות, יבבות, זעקות של פצועים וקולות בכי של ילדים מבוהלים, ששוטטו על הדרך וחיפשו את הוריהם. עשרות גוויות וכלי רכב שרופים ועשנים, מזוודות שתוכנן התפזר ועגלות מסע נטושות נראו פזורים לאורך הנתיב שהופצץ. ברגעים אלה גמרה בלבה לשוב אל המסלול הצדדי שאביה הורה לה ללכת בו.

בשעות הצהריים המאוחרות הגיעה לגדת נחל שמימיו היו שקופים כזכוכית. מן החוף נראו נחילי דגיגים צבעוניים שהתרוצצו בקרקעיתו. מעליה ריחפו נצים וקרקרו עגורים. משמצאה מקום נסתר מתחת לעץ ערבה, שענפיו הירוקים השתפכו כמפל ירוק אל המים, החליטה לחנות שם. היה זה אחד הימים החמים של הקיץ. יגעה ומיוזעת הוציאה מתרמילה בגדים נקיים וסבון, התרחצה במי הנחל, לבשה בגדים נקיים, כיבסה את בגדיה ופרשה אותם על השיחים לייבוש. בתום ארוחתה - פרוסת לחם ותפוח - השתרעה על העשב, עצמה עיניים והרהרה בהפצצה הנוראה שניחתה על ראשם של הפליטים המסכנים. בלבה חשה כעס. איפה בורא עולם?! למה? למה אינו מתערב?

קול הלמות פרסות סוסים שהתקרבו לגדת הנחל החריד את שלוותה. אחוזת פחד מיהרה לאסוף את בגדיה מעל השיחים, סגרה את תרמילה, וחשה להסתתר בחיק צמחייה סבוכה. תוך דקות ספורות נראו ארבעה פרשים קרבים לעברה. הארבעה, חמושים ברובים, הגיעו לגדת הנחל, ירדו מסוסיהם, ונקשרו אותם אל עצים בקרבת מקום מחבואה.

אחד מהבחורים הסיר את בגדיו, רץ לעבר הנחל וקפץ למים בקריאה "הקץ לסטאלין!" הסוסים היפים שניצבו לצדה עוררו בה תהייה, 'לאן יכלה להגיע היום אילו יצאה לדרך על גב סוס? על פי קריאתו הניחה, שהארבעה הם פולנים קומוניסטים שלחמו בשורות הצבא הרוסי, ומיד עם פלישת הגרמנים למזרח פולין ערקו וברחו ליער. 'אין מה לחשוש מהם', חשבה, אך הבינה שטעתה בהנחתה, כששמעה את אחד הבחורים שפסע לעבר המים צועק: "הגוף שלי מסריח מהיהודים! טוב שה'פְּסַיאקְרֶב' (דם כלבים-קללה פולנית), הגרמנים מעבירים אותם לגטאות." לאחר שקפץ למים צרח בקול: "אני מקווה שיחסלו אותם, את כולם."

"ולאדק, למה אתה לא קופץ פנימה?" שאל בחור שהשתכשך במים.

ולאדק נופף בידו וקרא: "אל תמהרו לשמוח! אחרי שהנאצים יחסלו את היהודים, הם יגמרו גם אותנו. הכולירות יחסלו כל מי שאין לו מראה ארי."

"שמתם לב איזה ריח נורא נדף מגווייתו השרופה של מנהל הבנק היהודי?" אמר החייל הרביעי שהשעין את רובהו על עץ ופשט את בגדיו.

"הבט בעצמך, ביאלסקי," קרא ולאדק, "הרי יש לך מראה של צועני. תהיה בטוח שאחרי שישרפו את בשרך, הריח שלך יהיה בדיוק כמו הריח של מנהל הבנק."

מרים נשכה את שפתיה בכעס. כשעל פניה נסוכה הבעת זעזוע, הפנתה מהם את מבטה. 'אבא צדק כשהזהיר אותי מפני אנשים שאפגוש ביער,' חשבה.

כעבור זמן קצר יצא אחד הבחורים מהמים. "אני ניגש לסוסים, להביא לנו משהו לשתות." הכריז. לשמע דבריו נעה לאחור, ניסתה להתרחק מעט מהמקום שבו ניצבו הסוסים. לפתע נתקלה באבן, מעדה ופלטה זעקת כאב חרישית.

החייל שניצב על הגדה התבונן לעבר הסוסים. "מה זה צריך להיות? שמעתם? מישהו נמצא בסביבה!"

החבורה השתתקה לרגע והקשיבה. איש מהם לא שמע דבר זולת פכפוך מים זורמים וציוץ ציפורים, ואז אחד מהבחורים קרא: "יאנוּש, היזהר, בזמן האחרון התחלת לשמוע קולות!"

"אני נשבע לכם! שמעתי קול! אני הולך לבדוק את השטח!"

מבעד לשיחים ראתה את החייל לובש את מכנסיו ומתחיל לפסוע לעבר מקום מחבואה. מרים הצמידה את ראשה לאדמה, הצטנפה כפקעת בסבך.

"תראו! תראו את יאנוּש, איזו ציפור עשתה צוויץ, והגיבור שלנו משקשק מרוב פחד. עוד מעט יחרבן במכנסיו," קרא אחד הבחורים.

"קוּרבָה טְבוֹיָה מָאץ'!" (אִמך זונה-קללה רוסית) נורתה קללה מפי יאנוּש. "אולי כבר תסתום את פיך? שתוק רגע!" יאנוּש ניגש בצעדים מהירים אל הסוס, נטל את רובהו והחל לפסוע שוב לעברה. קול רמיסת עלים יבשים הלך וקרב אליה. היא עצרה את נשימתה וציפתה לגרוע מכול. כעבור רגע קצר, שנראה שלא יחלוף לעולם, הלך קול הפסיעות והתרחק ממנה. בנשיפה חרישית פלטה את האוויר שעצרה ונשמה לרווחה.

"השטח נקי!" צעק יאנוּש. בצעד נמרץ הוא ניגש לסוסו, השיב את רובהו למקומו, שלף מתוך אחד מתרמיליו בקבוק וודקה, חלץ את הפקק ושתה ממנו כאילו לגם מים. לאחר שניגב את פיו בזרועו ניגש לשפת הנחל, הסיר את מכנסיו, העיפם בבעיטה, נופף בבקבוק ושאג: "חברים, מי רוצה ללגום מהמים הקדושים?"

"תן את הבקבוק ונחגוג," צעק אחד מחבריו.

יאנוּש נכנס למים כשהבקבוק בידו והעביר אותו לידי חבריו. אלה לגמו ממנו בזה אחר זה והשמיעו קולות צהלה רמים.

כשהמשקה נגמר נופף אחד הבחורים בבקבוק הריק ושאל: "מי מכם מתנדב לצאת ולהביא לנו עוד קצת משקה? שיהיה כאן שמח!"

"אני יוצא," אמר הבחור שהקדים להיכנס למים. כעבור רגע שב אל חבריו ובידיו שני בקבוקים מלאים. כעבור זמן קצר התרוקנו גם הם.

לאחר שהחבורה רוקנה לקרבה כמה בקבוקי משקה, שמעה את אחד הבחורים פוצח בשיר פולני גס. עד מהרה הצטרפו חבריו למזמורו בקולותיהם הצורמים. את השיר הזה שמעה לא פעם, כשחלפה עם אביה ליד בית מרזח בעיירה הסמוכה לכפר. אביה הסביר לה שבמצב של שיכרות אנשים מאבדים את שפיותם ומתנהגים כבהמות. לא פעם ראתה שיכורים מתנדנדים ברחוב, מקללים ומדברים דברי הבל, מקיאים את נשמתם, שרועים על המדרכות, ישנים ונוחרים. השתדלה להתרחק מהם.

זמן רב לא העזה לזוז ממקומה. לאחר שעה ארוכה של התהוללות הקולות נדמו. מרים הרימה את ראשה ובחנה בזהירות את סביבותיה. הסוסים ניצבו עדיין לצדה. מבעד לשיחים הבחינה בארבעת הגברים שרועים להם כמעולפים על גדתו השנייה של הנהר. הסוס האדמוני שניצב לידה השמיע פתאום קול צניפה. היא התכווצה במקומה והמתינה לבאות בחרדה. עד מהרה נרגעה. איש מארבעת הבחורים לא נע. 'הם ישנים, כנראה!' חשבה, אך משניסתה לנוע ממקומה כדי להתרחק מהמקום, פילח את קרסולה כאב חד. 'איך אוכל להתרחק מכאן, כשכף רגלי פגועה? עתה איאלץ להמתין עד שיסתלקו'.

צהלת הסוס האדמוני שניצב לידה נשמעה שוב. מרים הרכינה את ראשה והמתינה בדריכות. כעבור שניות אחדות הציצה שוב מבין הענפים. איש מהבחורים לא מש ממקומו. לאחר צהלה נוספת שלא החרידה איש מהבחורים, צץ במוחה רעיון. היא פתחה בזחילה לעבר הסוס האדמדם והיפה שניצב בקרבתה. ברגע שהגיעה אליו, קמה, התייצבה על רגלה האחת, התירה בזריזות את הרצועות שבהן נקשר אל העץ, אספה את כל אומץ לִבה, ובלי לחשוב פעמיים זינקה על גבו, אחזה במושכות, השחילה את כפות רגליה בדרבנות, לחצה ברכות על צלעותיו ולחשה את מלות הקסם: "הָיטָה וִישׁטָה וְיוֹ!" (קריאת דרבון לסוסים בפולנית)

לשמחתה החל הסוס לצעוד אט אט קדימה, כמו היה שייך לה מאז ומתמיד. לבה פעם מהתרגשות ומפחד. למרות השתוקקותה להאיץ בסוס ולפתוח בדהרה, התרחקה מהמקום ברכיבה אטית. רק לאחר שעברה כברת דרך, ונראה לה שאיש מהארבעה לא יוכל עוד לשמוע את קול הפרסות, האיצה בסוס ופתחה בדהרה מזרחה.

השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. אט אט פג המתח מגופה, ומפיה נפלטו קריאות צהלה רמות. משב רוח קריר ליטף את פניה. מרים הסירה את כובעה, הניחה לשערה להתבדר ברוח ותחושתה הייתה נפלאה. נראה היה כאילו הסוס עצמו הבין שפניה מזרחה. בגופה חשה משוחררת כציפור שפרחה מכלוב, אך בלבה ניקר חשש גדול. מה יקרה ברגע שארבעת החיילים יגלו כי אחד מסוסיהם חסר? הם, בוודאי, ירתחו ויזעמו, וברור שיעשו הכול כדי למצוא את הסוס שנגנב. חשש זה הזכיר לה סיפור על גיבור המצעיד את סוסו בערוצי נחלים רדודים, כדי שלא ניתן יהיה לאתר את עקבותיו. מיד החלה לתור בעיניה אחר מקור מים. משהבחינה בערוץ נחל, הפנתה לעברו את הסוס, והחלה להצעיד אותו במים.

במשך שעה ארוכה רכבה בזהירות לאורכם ולרוחבם של ערוצי מים רדודים, נכנסה ויצאה מהם לסירוגין. כשהייתה משוכנעת שלא ניתן יהיה עוד לגלות את עקבותיה, האיצה בסוס ודהרה מזרחה. נראה שגם הסוס היה די מרוצה מהרוכבת המנוסה וקלת המשקל הנישאת על גבו. בדמדומי הערב, כשחשה עייפות וכאב חד בקרסולה, החליטה לעצור ולנוח.

בהגיעה לשפת פלג עצרה וירדה מהסוס, קשרה את רצועותיו אל אחד העצים, שלפה מתרמילה קוביית סוכר, הכניסה אותה לפיו וליטפה את צווארו, כפי שנהג אביה לעשות.

לאחר שחלצה את מגפיה, הוציאה מתרמילה גופייה, טבלה אותה במי הפלג, וחבשה בה את כף רגלה הנפוחה. על ענפי העצים תלתה את הבגדים הלחים שכיבסה בצהריים והתיישבה לצד הסוס. "עתה כבר אין לחבורת החיילים סיכוי למצוא אותנו," אמרה לסוס, ועל פניה ננסך חיוך של שביעות רצון.

עם השקיעה התמקמה ללינת הלילה תחת עץ עָנֵף, הדליקה נרות שבת בתוך גומחה מוגנת מרוח, בירכה עליהם, והתפללה לשלומם של בני משפחתה. הייתה זו השבת הראשונה שעשתה מחוץ לביתה. תחושת התכווצות בבטנה הזכירה לה שמאז שעות הבוקר לא הכניסה פירור מזון לפיה. ממעט המזון שעוד נותר בתרמילה אכלה, שתתה מים ולאחר מכן השתרעה על העשב הרך. התבוננה בסיפוק בצלליתו של הסוס הגדול והיפה שניצב לצדה ולחשה: "סוס יקר, הצלת אותי! אני מקווה שמעתה נהיה חברים." להפתעתה, השמיע הסוס קול חרחור נשפני והנהן בראשו.

"לו יכול היה אבי לראות אותי אתך, הוא היה גאה," אמרה בחיוך. "במחשבה שנייה," מלמלה, "לא נראה שאבי היה שמח לשמוע שגנבתי סוס מלוחמים פולנים, אך אילו שמע מה אמרו על יהודים, ייתכן שהיה מרוצה." לאחר שחיזקה את קשר הגופייה הלחה על כף רגלה, הניחה את ראשה על התרמיל ונרדמה.

כשפקחה את עיניה בבוקר יום השבת, שמחה לראות את הסוס האדמוני ניצב לו במקומו ומלחך עשב. להבדיל מהיום הקיצי הקודם, בוקר זה היה גשום. לא פעם, בתקופת הקיץ, החל לרדת גשם פתאומי. כשקמה ממקומה פלטה מפיה צעקה. הכאב בקרסולה לא שכך. כשהיא ניצבת על רגל אחת, סקרה את הסוס בהערצה. להפתעתה הבחינה בתרמיל גדול הצמוד לגופו של הסוס ברצועות עור. צבעו האדמדם של התרמיל התמזג עם צבעו של הסוס, עד שכמעט לא ניתן היה להבחין בקיומו.

בזהירות רבה התירה את הקשרים. התרמיל צנח לרגליה בקול טפיחה. לאחר מאבק קצר הסירה את הרצועות שנכרכו סביבו, פתחה אותו, ולמראה עיניה פערה את פיה בתדהמה. התרמיל היה מלא עד גדותיו בשִטרי כסף פולני ובכסף זר ארוז בחבילות. מתחת לחבילות נראתה שקית עור גדולה. בסקרנות רבה הוציאה מהתרמיל את החבילות, פתחה את השקית ולא האמינה למראה עיניה. השקית הכילה מטבעות זהב ותכשיטים: שרשרות, טבעות, סיכות וצמידים, משובצים באבני חן.

המומה מהאוצר שנפל לידיה, התבוננה בו זמן מה. כשניסתה לשלוף את השקית מהתרמיל, נרתעה לאחור בבהלה. שני אקדחים שחורים וקופסאות תחמושת נחו בתחתיתו שהייתה גדושה במסמכים. בבהלה גדולה הכניסה את שקית התכשיטים ואת חבילות שטרי הכסף בחזרה לתרמיל, סגרה אותו, כרכה סביבו את הרצועות, הידקה אותן היטב, ובמאמץ רב השיבה אותו למקומו.

לאחר שהתרמיל הוצמד היטב לגוף הסוס צנחה על האדמה ופלטה מפיה נשיפה ארוכה. זמן מה ישבה קפואה במקומה, אחזה בקרסולה הכואב בשתי ידיה והתבוננה כמהופנטת בתיק האוצרות ובסוס. כשהתעשתה, נשענה על מוט עץ וקמה ממקומה. למרות השבת, החליטה להמשיך בדרכה. בלבה גמרה אומר להעביר את התרמיל לידי לוחמי מחתרת פולנים, אִם, וכאשר, תפגוש בהם. הם, בוודאי, ימצאו באוצר זה תועלת,' חשבה.

במשך כל אותו יום הרהרה: 'איך הגיע שלל רב זה אל ארבעת הבחורים? ומה היה בכוונתם לעשות בו?' הסוס צעד מזרחה כמו הכיר את הדרך. על פי המפה ומהירות התקדמותה נראה היה שהמרחק אל ביתו של היערן בקצה היער כבר אינו רב. הישיבה על האוכף הייתה נוחה מאוד. אביה נהג לשים על גבם של הסוסים שמיכות או כריות מלאות פוך. אמר שהישיבה על אוכף נוחה ונעימה יותר, וצדק.

השמים התבהרו מעט. תוך כדי רכיבה, הצליחה עתה גם ליהנות מהנוף. היא התבוננה בהנאה בגוונים המשתנים של עצי היער ובבעלי החיים שבצבצו בינות לגזעיהם ובין ענפיהם. מדי פעם עצרה לזמן קצר, ירדה מהסוס כדי לחלץ את עצמותיה, התבוננה בחשש בתרמיל החום והרהרה בעצב: 'הרי בכל האוצרות שיש בתרמיל זה לא אוכל לקנות את האהבה ואת הביטחון שחשתי בבית הוריי.'

לא הרחק ממנה נראה צמד פסיונים מנקר באדמה. לא פעם ראתה אנשים שעסקו בציד פסיונים. בהתבוננה בהם תהתה על פלאי הבריאה שהעניקו לעוף זה את צבעיו. זנב חום ארוך ומפוספס, נוצות בעלי ברק ירוק סגלגל וראש כהה, שצדדיו אדומים, חשופים ומיובלים. אנשים ניזונים גם מעופות אלה, נזכרה. בהנחה שבשר עוף זה יכול לשמש לה כמזון משביע, קמה מרים ממקומה, ניסתה להתקרב חרש אל אחד מהם, אלא שהשניים חשו מיד בסכנה וברחו מהמקום בנפנוף כנפיים מהיר ובקריאות קולניות צורמות.

לפנות ערב שבו השמים והתקדרו, וגשם עז ניתך ארצה. למראה חלל גדול בגזע עץ אלון עתיק יומין עצרה, ירדה מהסוס, קשרה אותו לעץ סמוך, נטלה את תרמילה ונדחקה למקום המסתור. באפלולית הערב אכלה את פיסת הלחם האחרונה, פרוסת גבינה, שתתה מים, כיסתה עצמה במעילה וניסתה להירדם. הלילה היה גשום מאוד. היה ברור לה שגשם אינו מפריע לסוס הניצב לצדה, ושהוא יהיה נכון לשרתה בכל עת.

ככל שניסתה התקשתה להירדם. מחשבות על הוריה טרדו את מוחה בלי הרף. תהתה מה מעשיהם ותחושותיהם שם, מתחת לאדמה. ברור היה שהם דואגים לה ולאחיה. אילו רק יכלה להעביר להם הודעה שמצאה למשה בית חם, ושגם היא הצליחה עד כה לצלוח את דרכה בשלום, היו הוריה מרגישים טוב יותר. בניסיון להתגבר על דאגותיה התכרבלה במעילה, והציפה את מחשבותיה בזיכרונות נעימים מימי ילדותה.

צניפת הסוס העירה אותה משנתה. מרים שלפה את השעון מכיסה והדליקה גפרור. השעה הייתה חמש לפנות בוקר. היא יצאה ממקום מסתורה בגזע העץ והתבוננה לעבר צלליתו של הסוס. הכול היה חשוך עדיין. הסוס צנף שוב ונע בעצבנות. 'מישהו או משהו נמצא בסביבה,' חשבה. שלחה יד רועדת לעבר תרמילה, שלפה מתוכו את הסכין, פסעה אט אט לעבר הסוס, שהמשיך לנוע בחוסר מנוחה, וליטפה את צווארו.

רשרוש נשמע מבין השיחים. מרים עצרה את נשימתה. קול יללה מוכר הגיע לאוזניה והקפיא את דמה. הייתה זו יללת זאב רעב. ברגע זה נזכרה שבכוחה של אש להבריח חיות טרף. בזריזות הדליקה את העששית, אספה זרדים, שפכה עליהם מעט נפט מפיית העששית. לשווא ניסתה להצית אותם. הזרדים היו לחים. האש סירבה להתלקח. יללת הזאב נשמעה שוב, והסוס השמיע רקיעות וצניפות עצבניות. במהירות הוציאה מתרמילה מחברת, תלשה כמה דפים, הציתה אותם מתחת לזרדים דקים ושפכה עליהם את שארית הנפט שנותרה בעששית. האש התלקחה והבעירה גם את הענפים. המדורה הייתה קטנה, אך, כנראה, די היה בה ובעשן שהתמר ממנה כדי להרחיק את חיית הטרף מהמקום. עד מהרה השתרר שקט והסוס נרגע.

ביער צמחו פטריות. מניסיונה ידעה בדיוק אילו מהן ראויות למאכל ואילו רעילות, למדה לזהות ולמצוא צמחים ושורשים, לדוג דגי נהרות, לצוד עופות בר, לשפדם ולצלותם על האש... בלבה קיוותה שלא תצטרך להשתמש בידע זה. תרמילה התרוקן. היא המתינה לאור הבוקר, ומשהפציע, חיזקה את המטלית הלחה שכרכה על קרסולה, עלתה על גב הסוס והמשיכה במסעה. בלבה התפללה להגיע מהר ככל האפשר לביתו של הנריק קוֹבל.

במהלך אותו יום גשום, וגם ביום שאחריו, מיעטה בהפוגות. היער היה אדיר בממדיו והתפרש על שטח עצום. הפליאה אותה העובדה שמרגע שחמקה מאותה רביעיית פרשים פולנים לא פגשה בדרכה נפש חיה. בשעת המנוחה התבוננה בסנאי שפיזז לו על אחד העצים, הביטה במשולש מאוגד של להקת עגורים אפורים שחלפה מעל לראשה, הקשיבה לקולות נקרים שניקרו בגזעי עצים, ניסתה לעקוב אחר תנועתן של ציפורים קטנות אשר רדפו זו את זו בקול ציוץ רעשני והחלה לשיר. הבדידות הציקה לה מאוד. מחשבות מטרידות התרוצצו במוחה: 'אולי אינה רוכבת בכיוון הנכון? מה הייתה עושה אילו היה משה אתה? כיצד הייתה משיגה עבורו מזון?' למזלה, הכאב בקרסולה שכח ולא הציק לה עוד.