ג'ין קלי - ברודווי בישראל: מחווה למחזות הזמר הקלאסיים בסינמטקים ברחבי ארץ

הרטרו מגיע גם לקולנוע: מחזות זמר קלאסיים בעותקים חדשים בסינמטקים ברחבי הארץ


החל מה - 6 למאי ועד ה - 24 לחודש מאי יוצגו בסינמטקים של ת"א, ירושלים וחיפה 11 מחזות זמר קלאסיים מהוליווד בעותקי 35 מ"מ חדשים + עותק נוסף של "ספינת השעשועים" מהארכיון. יש לציין שהעותקים לא קיימים בארכיוני המפיצים מזה עשרות שנים ועל כן, ההקרנות הינן חד פעמיות והן חגיגה מוסיקלית עשירה וצבעונית לכל אוהבי הקולנוע הקלאסי.

ולמי שתהה מהו בכלל המיוזיקל, להלן סקירה והסבר קולנועי ממצה:

השאלה הנשאלת היא: מה פתאום מחליט אדם באמצע סרט לעצור הכל להתחיל לפתע לשיר ולרקוד. התשובה התכליתית, שאין לה דבר עם אמנות הקולנוע היא – כך מסתבר – כלכלית : זה היה משתלם כספית ! ב-1927 הצמידו אולפני וורנר לראשונה את הסאונד לתמונה. "מי רוצה לשמוע את השחקנים מדברים?" תהה הארי וורנר, "אבל מוסיקה – זה העניין". "זמר הג'אז", הסרט המדבר הראשון, היה גם הסרט המזמר הראשון. במהלך השנים הבאות סיחררה הטכנולוגיה החדשה את הוליווד. עד שאולמות הקולנוע רכשו את הציוד החדשני ועד שהאולפנים למדו איך מצלמים ומקליטים בו זמנית, היו עסוקים כולם ברכישת הזכויות של כל מה שזז. בעיקר של מוסיקה. "המיוזקל" הז'אנר הקולנועי שנולד אז, עתיד היה לקבור את הוודוויל – מופעי חוצות שבמרכזם כוכבים גדולים המבצעים להיטים מוסיקליים מוכרים.
למה לקנות כרטיס למופע כשבשני סנט אפשר לקבל את כל הכוכבים הגדולים על מסך הקולנוע....

ניתן לסכם ולאמר, שחוסר המנוחה שיוצר המיוזיקל נובע מההתנגשות בין נקודת מוצא המקובלת בהתבוננות הקולנועית, כלומר : מה שמוצג על המסך הוא מציאות, לבין המלאכותיות המובהקת, המנוכרת של הריקוד והשירה. במיוזיקל נפגשות שתי המגמות האלו שוב ושוב, במעברים שבין הדיבור הרגיל לקטעי המחול. המפגש הבלתי מנומק הזה (והיותו בלתי מנומק תסריטאית היא כמעט חובה מחוקי הז'אנר) מציבה את הצופה פעם אחר פעם בעמדות סותרות, בין השאר מפני שהמעבר בין "העלילה" ל"ריקוד" משנה את נקודת המבט שלו על הגיבורים – הגברים, מי שאמורים להיות הצלעות המחוספסות של מערכות היחסים הרומנטיות זוכים לפתע, כאשר הם מגלים יכולת תנועה אלגנטית, עדינה, למבט שמוקדש לרוב לנשים, מבט שמעריץ את הוירטואוזיות של גוף אנושי יפה. יתרה מכך, כל מגוון הרגשות, משנאה וקנאה ועד אהבה ותשוקה מקבלים את ביטויים דרך שירה נהדרת וריקודים סוחפים, אמצעים שמסווים כל קושי אמיתי. סתירות אלו מעידות על המורכבות והעניין שמעורר הז'אנר, אולם לא בטוח שחייבים להתעמק בהן. אפשר בקלות לאמץ את הכותרת שבחרו מנהלי הוליווד לסדרת סרטי ההצדעה למיוזיקלס – "זהו בידור!".

להלן רשימת המיוזיקלס מהם תוכלו ליהנות בשבועות הקרובים בסינמטקים ותזכורת קצרה על מה כל הרעש:

1. נשקיני קייט (ארה"ב 1953)

KISS ME KATE
בימוי: ג'ורג' סידני קאסט: קתרין גרייסון, הווארד קיל, אן מילר, בוב פוסי
בכדי להשיב את גרושתו לזרועותיו מציע פרד גרהם לאקסית תפקיד במחזמר הקרוב שהוא מפיק ומככב – עיבוד ל"אילוף הסוררת" לשקספיר. מה לה לגברת כי תסכים, לאור נישואיה הקרבים לאיל נפט טקסני? אולי העובדה כי התפקיד הראשי הוצע לנערונת קלילת צעד שעושה עיניים לבעלה-לשעבר... "נשקיני קייט" הוא המיוזקל הראשון שצולם בשלושה ממדים. למרות שהגרסה שלפנינו שטוחה לגמרי, צבעי הטכניקולור מאיימים לא פעם לקפוץ מן המסך. חוץ מזה העלילה מציעה שפע של תפניות ומשברים רומנטיים, הקטעים
המוסיקליים (לחנים של קול פורטר, שבן דמותו מבליח בתחילת הסרט) שופעי אנרגיה והשימוש בתנועה, צבע, עריכה ומצלמה הופכים את התוצאה לממתק מבדר ומהנה.
(109 דקות / אנגלית ללא תרגום) הקרנה חד פעמית.

2. קרון התזמורת (ארה"ב 1953)
THE BAND WAGON
בימוי: וינסנט מינלי קאסט : פרד אסטר, סיד צ'אריס, ג'ק ביוקנן
ברכבת לניו יורק מסכים טוני האנטר עם כל מילה שיושבי הקרון מחליפים אודותיו: סוס עייף שגמר את הקריירה. כבר אין קופצים על הסחורה שלו: מגבעת, מקל ויכולת פנומנלית לרקוד טאפ. בניו יורק הציעו לו להשתתף בעיבוד מוסיקלי לקלאסיקה של ממש: פאוסט, לא פחות ולא יותר. הכוכבת שמולו היא בלרינה צעירה ומוכשרת שתכונותיה אליה מפחידות את טוני עד שרוכי נעליו. כמובן שהעניין הזה עתיד להשתנות, כמו גם הפרשנות הגותית שכופה הבמאי רב-היומרה על המחזמר המתהווה...
המאבק בין שני הגיבורים הראשים הוא לא רק מאבק בין המינים אלא של דורות ותרבויות שונות. פרד אסטר הותיק הוא גם סמל לתרבות עממית וטוני שלו מאויים על ידי אישה צעירה המבריקה בריקוד בלט קלאסי. קטע הפיוס ביניהם המתקיים בלילה בסנטרל פארק (מקרטון) נקרא "ריקוד בחשכה" (ממנו כמובן שאב פון טרייר את שם סרטו) הוא מופת של חיבור ומזיגה בין שני קטבים אלו. המוסיקה של האוורד דיטץ וארתור שוורץ אחראית לא רק לקטע הקלאסי הנ"ל, אלא גם ל"זהו הבידור" המוכר ו"אני אוהב את לואיזה" ואחרים. בקיצור, "קרון התזמורת" נחשב לאחד מפסגות הז'אנר.
(111 דקות / אנגלית ללא תרגום). הקרנה חד פעמית

3. אמריקאי בפריס (ארה"ב 1951)
AN AMERICAN IN PARIS
בימוי: וינסנט מינלי קאסט : ג'ין קלי, לזלי קארון, אוסקר לבנט
"אמריקאי בפריס" הוא הזוכה הגדול של האוסקרים לשנת 1951 - בעיקר בשל סצינת הסיום הקלאסית: 17 דקות של ריקוד קולנועי שמשלב בין צבעים, תנועה, מוסיקה וזמרה באופן שספק אם נוצר כמוהו. לכאורה, הסצינה הזו חריגה מאד, בודאי לצופה עכשווי, אבל השוו אותה למשל, לסצינות הקרב מ"מטריקס" (הראשון) ותקבלו את אותה אנרגיה ותעוזה שבשבילן שווה ללכת לקולנוע. העלילה כאן לא מאד חשובה, היא עוסקת בחייל אמריקאי משוחרר שהשתקע בפריס במטרה להפוך לצייר. על רקע זה הוא פוגש בחורה עם כסף שמוכנה לעזור לו אבל הוא בוחר להתאהב דווקא בצרפתייה חמודה (לזלי קארון בהופעתה הראשונה בקולנוע) שלא רק שלא שמה עליו בתחילה, אלא שיש לה כבר בן זוג. שני סיפורי המסגרת – השאיפה האמנותית מול זו הרומנטית – לא ממש מתחברים אבל הכריזמה של ג'ין קלי מצליחה לדלג בקלילות על המכשלה הזו – לא מעט בזכות יכולות הבימוי הפנטסטיות של וינסנט מינלי שיודע כיצד לחבר את כל המרכיבים האלו יחדיו, לנטוע אותם בתוך עולם מלאכותי לחלוטין (העיצוב האמנותי הוא לא פחות מגאוני עם קריצות לטולוז-לוטרק, רנואר ועוד) שהופכים את פריס ואת "אמריקאי בפריס" לפנטזיה רומנטית מתוקה מתוקה.
(117 דקות / אנגלית ללא תרגום). הקרנה חד פעמית

4. פגוש אותי בסט. לואיס (ארה"ב 1944)
MEET ME IN ST. LOUIS
בימוי: וינסנט מינלי קאסט : ג'ודי גארלנד, לוסיל ברמר, מרגרט אובריין
"סיפור אהבה בין משפחה לדרך חייה" כך הגדיר מבקר הקולנוע האגדי ג'יימס אגי את התמה המרכזית של "פגוש אותי בסט. לואיס". וינסנט מינלי, בסרטו השלישי בסה"כ, אחרי קריירה מזהירה בבורדווי, מגדיר מחדש את ז'אנר המיוזקל – זה לא רק האופן שבו הקטעים המוסיקלים נתפרים כחלק אורגני לתוך העלילה, אלא בעיקר השימוש המרשים במצלמה, בתפאורה ובצבע כדי ליצור חוויה ויזואלית שפועלת על הצופה לכל אורך הדרך. ואם כל זה נשמע כבד, התוצאה היא פנינה של ממש – קומדיה מוסיקלית קלילה ומענגת, שנותרה רעננה עד ימינו אלו. העלילה עוסקת במשפחה מסט. לואיס הקטנה של 1903. שתי האחיות הגדולות עסוקות במציאת בני זוג, האם אחראית על הבית, האב נושא בנטל הפרנסה, ובתפקידי משנה שגונבים את ההצגה מתפקדים צמד האחיות הקטנות מכאן והסב והמשרתת הזקנים מכאן. הדרמה מקבלת תנופה כאשר האב זוכה לקידום שמשמעותו עקירת המשפחה לניו יורק. על הרקע הזה, עם יותר מקמצוץ של אירוניה וחוסר רצינות מצליח מינלי לגרום לנו לאהוב את דמויותיו אך גם לא להזדעזע יותר מדי מצרותיהן. הסימפטיה המדויקת הזו, שנדיר למצוא אותה אפילו היום, עושה את פעולתה היטב. די מהר שוכחים שמדובר במוצר שמרני להחריד, שבמרכזו התא המשפחתי בצורתו הישנה ושאיפתו להכפיל את עצמו כחלק מן בעיירה האמריקאית הלבנה והטובה. אין מיעוטים, אין צרות כלכליות או כל זכר למה שתוקע מקלות בשיטה הקפיטליסטית. ועדיין, זאת קלאסיקה נפלאה שממש לא כדאי להחמיץ. (113 דקות. אנגלית ללא תרגום). הקרנה חד פעמית

5. ספינת השעשועים (ארה"ב 1951)
SHOW BOAT
בימוי: ג'ורג' סידני קאסט : קתרין גרייסון, הווארד קיל, אווה גרדנר
הגרסה השלישית, הצבעונית, למחזמר מאת ג'רום קרן ואוסקר המרשטין, ע"פ ספרה של עדנה פרבר מבוימת בידי ג'ורג' סידני כמלודרמה מוסיקלית שנעה במהירות מסחררת מצומת דרמטית אחת למשנה, מניעה את דמויותיה ברכבת מסחררת של עליות ומורדות. ספינה רחבת מידות הנוסעת על נהר המיסיסיפי ומביאה הצגות בידור לתושבי הערים היא הציר העלילתי במחצית הראשונה של הסרט. בעלי הספינה נאלצים להיפרד מזוג הכוכבים שלהם וכתחליף הם מגייסים מהמר שמנצל את כישורי המשחק הנדרשים במשלח ידו הנ"ל כדי לשלם את חובותיו. כפרטנרית לבמה הם מציעים לו את בתם אך האהבה פורחת בין השניים ומניעה את הסרט לחלקו השני, העירוני, עתיר התפניות הדרמטיות שנובעות מהצרות המואצות בידי ההימורים. כל הרגעים האלו נמשחים במוסיקה מצוינת, בהופעה מדויקת מאד של הווארד קיל וקתרין גרייסון ובנוכחות הטרגית של אווה גרדנר המדהימה, שנוחתת בסרט במספר מצומצם אך בלתי נשכח של רגעים. הקצב המצוין של העלילה והמיקום האפקטיבי של הקטעים המוסיקליים הופך את "ספינת השעשועים" למחזמר מהנה וסוחף עם ביצועים מצוינים לכמה שירים מפורסמים כמו " Old Man River", "איני יכולה שלא לאהוב גבר זה" ו"ביל". (107 דקות. אנגלית ללא תרגום).הקרנה חד פעמית

6. ספינת השעשועים (ארה"ב 1936)
SHOW BOAT
בימוי: ג'יימס ווייל קאסט : אירן דאן, אלן ג'ונס, פול רובסון
הבמאי ג'יימס ווייל, המפורסם בזכות סרטי אימה הקלאסיים "פרנקנשטיין" ו"כלתו של פרנקנשטיין", ניסה את כוחו גם בז'אנרים רבים אחרים. "ספינת השעשועים" הוא עיבודו למחזמר הקלאסי מאת ג'רום קרן ואוסקר האמרשטיין עפ"י ספרה של עדנה פרבר. השירים הם לבו של הסרט ובראשם הביצוע המקורי של פול רובסון ל- Old Man River . (110 דקות, אנגלית ללא תרגום).

7. קח אותי לבייסבול (ארה"ב 1949)
TAKE ME OUT TO THE BALL GAME
בימוי: באזבי בארקלי קאסט : ג'ין קלי, פרנק סינטרה, אסתר וויליאמס
על רקע עולם הבייסבול, מביים באזבי בארקלי, הכוריאוגרף ששכלל כמעט לבדו את הז'אנר, קומדיה זריזה שמביאה כמה קטעי מחול סוערים, כמה בלדות רומנטיות ואף מאפשרת לאסתר ויליאמס, הקודקוד של המשולש הרומנטי המתהווה במהלך העלילה להפגין את כישורי השחייה הצורנית שהפכו אותה לכוכבת במהלך שנות הארבעים. ג'ין קלי הוא רודף שמלות דעתן, פרנק סינטרה הצנום הוא פתי בכל מה שנוגע לנשים. שניהם משחקים עבור הפלורידה וולבס שזה עתה הועברה בירושה לידיה של מטרונית צעירה ושנונה למדי, שתעשה הכל למען הצלחת הקבוצה. בדרך יעמדו בפניהם מכשולים רומנטיים כמו גם שאיפות ההתעשרות של מהמר עקשן. המסגרת העלילתית הזו מחזיקה היטב ובתוכה נטועים כמה רגעי מחול מצוינים, עתירי אנרגיה ושמחת חיים שבהם מפגין קלי את כוחו, בעוד סינטרה מקבל הזדמנות או שתיים להנעים בקולו הערב. התוצאה היא קומדיה חביבה, נטולת רצינות, שמבלי משים מתבוננת באירוניה בתפקידים החברתיים של נשים וגברים.
(93 דקות. אנגלית ללא תרגום). הקרנה חד פעמית

8. ריתמוס החיים (תזמורת הרגטיים של אלכסנדר)(ארה"ב 1938)
ALEXANDER’S RAGTIME BAND
בימוי: הנרי קינג קאסט : טיירון פאאור, אליס פיי, דון אמיצ'י
על בסיס 28 פזמונים מאת אירווינג ברלין טווה הנרי קינג מיוזיקל סוחף ונהדר, שנחשב עד היום לאחד מרגעי השיא של הז'אנר. העלילה, הנמשכת על פני 25 שנה, עוקבת אחר מוזיקאי צעיר מסן פרנסיסקו שמחליט לזנוח את המוסיקה הקלאסית לטובת המוסיקה הפופלרית של אותם הימים. הוא מקים להקת רגטיים, מוצא לו זמרת נפלאה ואף מתאהב בה. לדאבונו, הוא לא היחיד. זוהי כמובן התבנית המוכרת של הקולנוע האמריקאי: נער מוצא נערה, מאבד אותה וזוכה בה שוב. אך כאן, עם המוסיקה והמילים האלגנטיות של ברלין, עם התנופה שתורמים קטעי המחול לעלילה, ועם סצינות סנטימנטליות המבוצעות בדיוק בלתי נשכח התוצאה היא סוכריה של ממש.
(105 דקות. אנגלית ללא תרגום). הקרנה חד פעמית

9. יום בניו יורק (ארה"ב 1949)
ON THE TOWN
בימוי: סטנלי דונן, ג'ין קלי קאסט: קלי, פרנק סינטרה, ז'ול מונשין
שלושה מלחים מקבלים פס של 24 שעות בניו יורק ומנצלים את הזמן כדי לבחון את נפלאות העיר הגדולה, על רחובותיה, נופיה ונשותיה... זהו הבסיס העלילתי הקלוש המהווה רק את השלד הבסיסי לאחד הסרטים המרהיבים שנוצרו בשנות הארבעים. ניו יורק עצמה, לא תחליפי אולפן, משמשת במה צבעונית ומרגשת לאוסף הקטעים המוסיקליים שנכתבו בידי בטי קומדן, אדולף גרין ולאונרד ברנסטין. זוהי גם עבודת הבימוי הראשונה של ג'ין קלי וסטנלי דונן והשניים מוכיחים את גודל כשרונם - התוצאה היא אחד ממחזות הזמר המבדרים, האסקפיסטים והאופטימיים ביותר שנוצרו - חוויה שהיא בראש ובראשונה קולנועית טהורה, אשר זוכה כבר מזמן למעמד של קלאסיקה של ממש.
(98 דקות. אנגלית ללא תרגום).הקרנה חד פעמית

10. הפיראט (ארה"ב 1947)
THE PIRATE
בימוי: וינסנט מינלי קאסט: ג'ודי גארלנד, ג'ין קלי, וולתר סליזאק
שנתיים לפני סרטו הראשון כבמאי ("יום בניו יורק") השתתף ג'ין קלי בהפקה הזו של וינסנט מינלי, ולא מעט מהחידושים שיישם בסרטו שלו אפשר לפגוש כבר כאן. במיוחד דברים אמורים בשכלולים של מינלי בנוגע לשימוש במצלמה אנרגטית בקטעי המחול ובמחשבה הקפדנית על התאמות גווני הצבעים בין התפאורות והתלבושות. העלילה, מלאכותית לחלוטין, עוסקת ביתומה צעירה, מנואלה, שדודה משדך לראש העיירה המזדקן, אי שם באמריקה הלטינית. הנערה, שהשידוך אינו נר לרגליה, מקווה כי יבוא מאקוקו שודד הים ויחטוף אותה. במקומו היא זוכה במחזר צעיר ונלהב, מנהיגה של להקת שחקנים נודדת, שיעשה הכל, אפילו יתחפש לפיראט, רק כדי לזכות בלבה של מנואלה. מהחומרים האלו אורג מינלי קומדיה מוסיקלית מהנה, קלת משקל, שהישגיה הויזואליים והמוסיקליים (קול פורטר על המילים והלחנים) מהנים אף היום.
(102 דקות. אנגלית ללא תרגום). הקרנה חד פעמית

11. יולנדה והגנב (ארה"ב 1945)
YOLANDA AND THE THIEF
בימוי: וינסנט מינלי קאסט: פרד אסטר, לוסיל ברמר, פרנק מורגן
שנה אחרי שהשלים את המיוזיקל הראשון שלו "פגוש אותי בסט. לואיס" מביים וינסנט מינלי מיוזיקל נוסף ומרחיב את גישתו לז'אנר. כאן הוא כבר מעיז לכלול קטעי מחול של ממש בתוך העלילה ונעזר במניה הבטוחה של פרד אסטר ובלוסיל ברמר הנאה שתרמה את כשרונה גם ב"פגוש אותי בסט. לואיס". העלילה הפנטסטית להפליא מתרחשת במדינה דרום אמריקאית. יולנדה היא נערה תמה שגדלה במנזר ועתידה לרשת מיליונים. ג'וני, הוא נוכל הזומם על הירושה הנ"ל. כדי להתקרב אל היורשת הוא מבטיח להיות המלאך השומר שלה. כמובן שבסוף הוא ייאלץ לבחור בין הכסף לאהבה. מינלי משתמש בעלילה הזו כדי לשכלל לא רק את גישתו לעבודת במצלמה אלא גם לשימוש בצבע ובאמצעותו ליצור אווירה חלומית – או בלשונו של הבמאי "ברוק דרום אמריקאי".
(107 דקות. אנגלית ללא תרגום). הקרנה חד פעמית

12. שיר אשיר בגשם (ארה"ב 1952)
SINGIN’ IN THE RAIN
בימוי: סטנלי דונן, ג'ין קלי קאסט: קלי, דונלד אוקונר, דבי ריינולדס
בוודאי המיוזקל הטוב בכל הזמנים, וללא ספק אחד מהסרטים הנפלאים שנוצרו. שנה אחרי שלל האוסקרים של "אמריקאי בפריס" ובניסיון לרכב על גל ההצלחה יוצרים ב-MGM מיוזיקל במהירות הבזק. הפעם, בלי להסתמך על מחזה מברודווי, כותבים בטי קומדן ואדולף גרין מהתלה קומית מעולה המתרחשת על קו התפר שבין הראינוע לקולנוע המדבר. לתוך העלילה הזו, שעוסקת בניסיון למצוא את הנערה שתדובב כוכבת ראינוע בעלת קול חורק במיוחד, מולחמים כמה שירים קלאסיים ("שיר אשיר בגשם", למשל, שכבר כיכב בקולנוע לפחות שלוש פעמים מוקדם יותר). החופש היצירתי, העובדה שהסרט הושלם במהירות והחדווה שבעשייתו ניכרים – זהו ללא ספק המיוזיקל השלם ביותר – שילוב נדיר בין התפתחות עלילתית מלאה ומרגשת לבין קטעי מוסיקה ומחול סוחפים, פשוט בלתי נשכחים.
(102 דקות. אנגלית ללא תרגום).הקרנה חד פעמית

פרטים על מועדי ההקרנות בסינמטקים ברחבי הארץ.