האם יש סיכוי שהארץ הקטנה שלנו תתאחד וששכולם ירצו בכך?

נסעתי היום לעבודה אחרי רכב שמדבקה דבוקה לו מאחור בטמבונו: "יהודי לא מגרש יהודי" והתחלתי לצחוק, ממש לצחוק, חשבתי לעצמי, חבל שלא כתוב "יהודי לא רוצח יהודי" או "יהודי לא אונס יהודיה" או "יהודי לא מכה זקנה עבור 10 שקלים או יותר", כי אם היינו באמת מושפעים מהמדבקות האלו ומצייתים להן, אז אולי היינו חוזרים למה שהיינו פעם...


זיק של תקווה התעורר בי כשראש הממשלה התאשפז במצב קשה, חמלה צצה מכל עבר, אפילו השונאים הגדולים סגרו את פיהם וחיכו בסבלנות. אפילו המתנתקים למינהם איחלו לו החלמה מהירה... חשבתי הנה, יש סיכוי שהארץ הקטנה שלנו תתאחד סוף סוף, שכולם יזכרו בעצם שאנחנו עם אחד, ושהבריאות היא בעצם הדבר הכי חשוב בחיים, יותר מפוליטיקה, יותר ממיקום של בית, יותר מכסף אפילו, אבל נתבדיתי. ולאחר כמה ימים כשמחלתו של ראש הממשלה כבר לא תפסה מקום של כבור בעמוד הראשון של העיתונים, נתכסו אלו במודעות על פשיעות למינהן, ונזכרתי שוב באיזה עולם אנחנו חיים.

איפה העולם של פעם? מדי פעם אני מקבלת באימייל מצגות משעשעות על העולם הזה, שכבר לא רואים אותו היום. עזרה של אחד לשני, עולם שכולו טוב בלי עוני, נופים מדהימים עוצרי נשימה ללא מגע יד אדם, המון משפטים על חברות, אהבה, ואלוהים בכלל. ואז אני חוזרת לעיתונים, ולחדשות בטלויזיה, ואז אני רואה את האלימות, בין אדם לאדם, בין חברים, בין שכנים. את הבחירות "היפות" שהולכות אצלנו בפוליטיקה, את העוני שרואים בכל מקום ואת הכסף שנשפך במקום הלא נכון.
אני שומעת על ההתעללות בנשים, בילדים, בחיות. על הרציחות האונסים והגניבות. ואני חושבת, למה אין חדשות טובות? למה מקדישים כמה דקות בסוף של החדשות כדי להראות לנו משהו טוב? למה זה לא הפוך? למה לא להראות שעה בערב, בכל ערוץ כמובן, חדשות טובות, מעשים טובים, הקרבות, התנדבויות, החלמות, ובדקה האחרונה להראות איזה שוד של סוכריות גומי מסוכרות באיזו חנות מכולת נשכחת בהולנד...

האם לא עברו עלינו מספיק מלחמות? האם לא הושמדנו כמעט כמה פעמים? ועד שסוף סוף יש לנו מדינה משלנו, אנחנו הורסים אותה במו ידינו, גורמים לכל כך הרבה לגווע ברעב, כמו שגווענו בגרמניה. מרשים לעצמו להשתמש בכלי נשק חופשי, בדיוק כמו אויבנו השכנים שלידנו. אפילו רפואית אנחנו מחלישים את עצמנו על ידי אנטיביוטיקה ואוכל ממוסחר, אז מה נשאר לנו בעצם אחרי כל זה?

נשארה לנו ארץ מקסימה, שתלויה ביושביה, עם נופים מדהימים, עם שטח לעוד הרבה הרבה תושבים אם רק נרצה, שפע שכל ארץ הייתה רוצה שיהיה לה, אם רק נדע איך להתחלק בו. המון אהבה שמתחבאת מתחת להמון סיסמאות והעמדת פנים, שתצא החוצה רק אם ניתן לה. והעיקר, הכי חשוב, זוהי מדינת היהודים, ואין לנו מדינה אחרת. אם רק נזכור את זה ונחנך את ילדינו לחשוב באותה הצורה ולהוקיר את פיסת האדמה עליה הם דורכים, אולי נוכל לחיות שוב בעולם שכולו טוב, בגן העדן, בארץ ישראל שלנו.