יגאל שם טוב - פונקציות מיותמות

המוזיאון הפתוח לצילום בגן התעשייה תל-חי, מארח תערוכת צילום חדשה של הצלם יגאל שם טוב - "פונקציות מיותמות", המתמקדת בצילום הנוף של שם טוב, תוך הדגשת מבנה החלל הצילומי הייחודי לו.



שם טוב בונה חלל המאופיין בשלמות צורנית המעידה על נתק מהמציאות היומיומית; עם זאת, החוקיות האסתטית של התצלום שואבת את הצדקתה מן המציאות המצולמת. התצלומים מתעדים אובייקטים, מרחבים וחללים שאבדה משמעותם המושגית או התפקודית בזרם החיים ומתוך כך נהפכו ל"פונקציות מיותמות". בין מבנה החלל השלם והאוטונומי לבין התוכן המצולם קיימת הלימה, שכן האובייקט שהופשט מתפקודו במציאות נהפך כך לאובייקט אסתטי מספיק לעצמו, "תכליתיות ללא תכלית"; יצירת אמנות מודרנית אוטונומית, שבעבודתו של שם טוב ממוקמת בלב ליבם של החיים.

לאורך כל עשייתו האמנותית יצר שם טוב תצלומי נוף המאופיינים בשלמות אסתטית המקנה לתצלומיו תחושה של נשגבות, אך בהיותה מורכבת מ"פונקציות מיותמות" או מאובייקטים ונופים "דחויים" או "סתמיים" היא גם יוצרת ניכור ומגלמת מבט ביקורתי.

התערוכה מורכבת מארבעה גופי עבודה ומציגה באמצעותם את התפתחות בניית החלל בתצלומיו של שם טוב:

1. תל-אביב (1976-1977). תצלומי שחור-לבן של העיר תל אביב, ריקה מאדם; שם טוב מתרכז במשטחי בטון מתפוררים וסדוקים ומציגם באופן מאדיר. התוצאה היא עיר רפאים משתקת ביופייה, חלל ששלמותו נכפית עליו מבחוץ על ידי אסתטיקה צילומית עריצה וחמדנית, הרומסת כל עקבות של חיים.

2. אלבום התצלומים (1980-1979). אפיון סביבת המגורים של המעמד הבורגני הנמוך, באמצעות תצלומי פנים וחוץ של בתים פרטיים וחללים ציבוריים, שהאסתטיקה השלטת בהם היא של קיטש ודלות. המבע האסתטי שואב את חוקיותו מ"צילום המשפחה" ומהאובייקט המצולם ומבקש לחשוף היבט מהותי של המקום, המודגש באמצעות מבנה החלל המצולם.

3. נווה עמל (1981) . צילום שחור-לבן של שכונת הפועלים נווה עמל שהוקמה בשנות ה- 50 לעולים חדשים בפאתי הרצליה. המציאות הקונקרטית המצולמת מסרבת לתכתיביו של הרציונל הממושמע באופן גלוי ומוצהר, כאשר אובייקטים, חללים ומרחבים אינם משמשים בתפקידם המקורי ומקבלים מעמד אוטונומי בלב לבו של הקיום – כ"פונקציות מיותמות".

4. תצלומי הצבע (1992 ואילך). הפונקציות המיותמות נהפכות למושא ההתבוננות וההתייתמות להגיונה של המציאות. התצלומים מתאפיינים בתחושת העדר, חוסר תנועה, גיאומטריזציה והפשטה. למרות תחושת ההעדר הנוכחת בתצלומים, הריקים מאדם - הקונקרטי קיים, סמוי מן העין, בכל תצלום ותצלום – "כראיה בזירת פשע", המבקשת להתגלות.

יגאל שם טוב הוא מבכירי הצלמים בארץ; ניהל את המחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים (2000-1994); זכה בפרס שר החינוך והתרבות בתחומי האמנות הפלסטית (2003) ובפרס קונסטנטינר לצילום, מוזיאון תל אביב לאמנות (2005).