מצלמת מהלב, מצלמת מהראש, לא רק בעיניים

לירית שפיר שמש (48) נולדה עיוורת וחירשת. בנחישות אין קץ ובמטרה לחיות חיים רגילים ככל האפשר היא עברה סדרות ניתוחים בעיניים ובאוזניים. התוצאות: אחוזי ראיה נמוכים - 10 אחוז בעין אחת ו-50 אחוז בעין השנייה בסיוע משקפיים במספר גבוה במיוחד, ואחוזי שמיעה סבירים באמצעות מכשירי שמיעה ומאוחר יותר בעזרת שתלי שבלול.

היא למדה במערכת החינוך הרגילה, שירתה בצה"ל כחיילת הראשונה שהיא כבדת ראיה ושמיעה גם יחד, סיימה לימודים אקדמיים ונישאה לבחיר ליבה. בקרוב, תתחיל ללמוד בקורס מיוחד למורשי נגישות בשירות – תחום חדש שיציע ייעוץ לארגונים ולמוסדות באשר לשירותים ולתנאים שמתחייב או מומלץ להעמיד לרשות אנשים עם מוגבלויות במקומות ציבוריים, ברשתות שיווק, באולמות תצוגה, במרכזי שירות ועוד. ומי כמו לירית מתאימה לתפקיד זה בהכירה את הנושא מ"גוף ראשון".

ב-12 בינואר 2012, ערב יום הולדתה, היא תעשה את הבלתי אפשרי – היא תפתח בגלריה "פיטשארט" ברעננה את תערוכת הצילומים הראשונה בחייה "אור קולי" ותשבור בכך את כל המוסכמות לגבי מוגבלות בכלל, ובתחום הבלתי אפשרי לכבדת ראייה - הצילום. מצלמת מהלב, מצלמת מהראש, לא רק דרך העיניים.

סיפורה האישי של לירית:
"כשהייתי ילדה בת תשע וחצי, סבי חידש עבורי את המנוי השנתי על העיתון "דבר לילדים". יכולתי לבחור בין שתי מתנות-למנויים ספר שאלות-ותשובות או מצלמה. מה הביא אותי לבחור במצלמה, אינני יודעת עד היום. מה שאני כן יודעת כאדם בוגר שזו הייתה בחירה מפתיעה. הייתי ילדה שונה ואחרת מכולם.
הדבר התברר כבר בגיל שבועיים, כשראו משהו מוזר בשתי עיניי. נולדתי עיוורת עקב ירוד (קטרקט) מולד . מסכת של ניתוחים העניקה לי מאור עיניים חלקי ביותר. בגיל חצי שנה הובחן שאני גם לא מגיבה לצליליה של הסביבה. רק סמוך לגיל ארבע הובהר סופית שאני גם "לא שומעת " וצריכה מכשיר שמיעה.
עם אביזר דמוי קופסת סיגריות שלו חוטים משתלשלים משתי אוזניי, מכשיר השמיעה הראשון שלי, נפתח עבורי העולם, הדבקתי פיגור עצום של ארבע שנים חסרות תקשורת. בזכותו ובזכות האמון של הוריי ביכולתי הלימודית, צעדתי אל בית ספר רגיל, לבושה בחולצה ירוקה. ידעתי כבר לקרוא ואף לכתוב, כחלק מתהליך למידת שפה באופן יזום.
שנתיים ראשונות בבית הספר עדיין עברו עליי במשחקים ובחוסר מודעות לשונות שלי. אך כשהתפתחו יותר דרכי תקשורת המחייבות מלל, הפכתי לילדה בודדה מאוד. את נחמתי מצאתי בלימודים, הפכתי להיות אחת התלמידות הטובות והשקדניות ביותר לאורך כל שנותיי במערכת החינוך. חיפשתי ככל הנראה דרכים לדבר עם העולם, כנראה גם דרך המצלמה שבחרתי כמתנה. כילדה, רציתי שיהיו לי "מיליון חברים" – כנראה סוג של רצון עז לתקשר ולהיות מקובלת חברתית. היום אני למדה שהאיכות עדיפה על הכמות. עולמי החברתי כולל הן שומעים ורואים היטב והן כאלו שלא כך (בעיקר כבדי שמיעה). אני מאמינה ומקווה שבניתי לי לבסוף עולם טוב במובן הזה.

כשהגיעה המצלמה, הסתובבתי עם הצעצוע החדש בשכונה. ביקשתי מכולם להצטלם אצלי, מין אומץ בלתי מוסבר ובלתי אופייני. אהבה חדשה נולדה כאן, אך לא טופחה במיוחד באותה עת. החלום האמיתי שלי היה בתחום הציור. אהבתי לעסוק בצבעים ובגוונים והשתתפתי בחוגים במשך שנים במסגרות שונות. שנתי האחרונה בתיכון, שנת הבגרויות, שנה שבעיצומי סופה התרחשה גם מלחמת שלום הגליל, גרמה לקטיעת העיסוק בציור. הצבעים, המכחולים, הניירות והבדים נזנחו, כך גם חלומי להיות אמנית מוכרת שתציג בתערוכות.

הגשמתי חלום מסוג אחר: גיוס לצה"ל. הייתי החיילת הראשונה בארץ שהייתה גם לקוית שמיעה וגם לקוית ראייה, פגיעה חושית כפולה. זה היה מאבק ארוך, אך משתלם, באמונה שהצבא הוא חלק מן החיים, גם שלי, במציאות הייחודית שלנו.
אחרי שנתיים בחאקי חיפשתי את דרכי בעולם התעסוקה וההשכלה. למדתי חינוך מיוחד ללקויי שמיעה באוניברסיטת תל אביב, דור המדבר של הסטודנטים לקויי השמיעה בשנות השמונים. שיקולים פרקטיים הביאו אותי לבסוף למקצוע הנהלת החשבונות בו עסקתי במשך שש עשרה שנים במקומות עבודה קטנים וגדולים עד אשר בחרתי לקחת ממנו פסק זמן. במהלך הדרך, נישאתי לאדם יקר מכל ועמו אני חולקת את חיי עד היום.

בכל השנים הרבות האלו, נחבאה יכולת היצירה אי-שם. גם הכתיבה שהייתה בנעורי – שירים ויומנים – פסקה. חייתי בעולם חבוי אל הכלים, עולם שהיה גם דל מאוד בצלילים עקב ירידת השמיעה העמוקה שלי, עולם שלא קיבל פיצוי מספק דרך חוש הראייה הפגוע בפני עצמו.
בגיל 44 הענקתי לעצמי מתנה: שתל שבלול, עזר טכנולוגי משוכלל המושתל באוזן הפנימית. שלוש שנים וחצי לאחר מכן הענקתי לעצמי את המתנה הזו בפעם השנייה, לאוזן השנייה. שני שתלי השבלול מעניקים לי כיום חדוות שמיעה, תקשורת משופרת ואף הנאה ממוסיקה.

לימים, בעידוד של אנשים יקרים שהבחינו ביכולת שלי, התחלתי לכתוב בלוג. כתבתי תוכן אחד ועוד תוכן ועוד תוכן, הצצתי ונפגעתי עמוקות. גיליתי שוב את הכתיבה, גיליתי את האהבה אליה, גיליתי את היכולת שלי בה, גיליתי שאני רוצה להישאר אתה, ליצור דרכה, לתקשר באמצעותה.

דרך הכתיבה, בה שילבתי מדי פעם גם צילומים, גיליתי מחדש את אהבתי הישנה לצילום, את רצוני להחזיק מצלמה ביד. לא אצא מביתי בלעדי מצלמה בתיקי, היא חלק ממני, חלק מגופי, חלק מנשמתי.
הבנתי שדרך העדשה העולם יכול להיות מעניין כל כך, מלא באותן הפינות שאנו נוטים לעבור לידן כמובנות מאליהן בלי לעצור ובלי לחקור. חיפשתי את המקומות שדיברו אל לבי: צבע, קו, אור, שילובים. למדתי שהיופי הוא לעתים בפרטים הקטנים, שיכולים להיות ממש מול עינינו בדרך בה פוסעים, מעבר לחלון הרכב בו נוסעים.

מעט ומובחר מן הצילומים של השנים האחרונות יעלה לתערוכה הראשונה שלי, "אור קולי", שתיפתח בערב חורפי חגיגי של ה- 12/01/12, ערב יום הולדתי. זו תהיה מתנת יום הולדת נפלאה ומרגשת עבורי, ציון דרך.

דרכם של חלומות לא אחת היא להתגשם בדרך שונה לחלוטין ממה שאנו חולמים אותם. כך גם חלום הילדות הישן ההוא, חלום התערוכה. דרכי הולכת ונסללת אל "קול ואור" – כשמו של בלוגי בקפה דה מרקר, המקלדת והמצלמה מאפשרים אותה."