קינה: אפרים קישון - מלך האסטירה – הלך לעולמו ואנו אנה אנו באים

ישנן ידיעות בעיתון שכאשר אני קורא אותן, אני נעצר. קורא אותן שוב. מסיר את עיני מיתר הידיעות. אין צורך לקרוא יותר. משהו השתנה. אפרים קישון נפטר.

אפרים קישון היה ענק. איש ברוך כישרון. עתיר יכולת. המון שאר רוח. ושפע של
פטריוטיות.
אני זוכר היטב כיצד נערותי הפכה להיות עליזה ומצחיקה בזכות הטור הסטירי שלו בעיתון. הייתי הולך לקנות את "מעריב" של שבת מתוך ידיעה שבתוכו אמצא את
הטור "באחד האמשים". ידעתי שכותב הטור יחווה דעה חותכת ומצליפה על אחד
הנושאים הבוערים, ואני אקרא את הכתוב בו תוך כדי הליכה מחנות הספרים, בה
נרכש העיתון, אל ביתי. ובמשך רוב הדרך אחייך. לעיתים בשקט ולעיתים בצחוק גלוי.
אני זוכר כיצד קניתי אחד לאחד את ספריו וכיצד קראתי ושיננתי אותם שוב ושוב.
משל היה ספרו אחד מספרי התנ"ך. במשך שנים נהגתי לצטט את תוכן ספריו
שהתקשרו לי בכל מיני אפיזודות של חיי היומיום. לא היה מחזה או סרט אחד
שהחמצתי.
פעם אחת גיליתי ספר של אפרים קישון שטרם קראתי אותו: "העולה היורד לחיינו". ניסיונות להשיגו לא הועילו. פניתי אפוא ליוצר עצמו במכתב ילדותי נרגש בו ביקשתי ממנו עותק של הספר. קישון ענה. הוא תמיד ענה. בגלויה. התנצל על כי
יש לו רק עותק אחד ברשותו ואף הוא קרוע.
דומני שחובבי קישון ידעו הכל על חייו הפרטיים של הסופר. הוא תמיד כתב עליהם. ידענו היכן הוא גר. היכן הוא עובד. מה שמה של אשתו הראשונה. מה כינוייה של
אשתו השנייה. איך מכנים את האופנוע שלו או את מכוניתו. מה שם ילדיו, העוזרת, הבייבי סיטר, השרברב, עורך הדין, הכלבה, השכנים. כולם היו חשופים בפנינו
לאורך שנים. הוא פשוט כתב עליהם כל הזמן. הם היו חומרי הגלם שלו.
בימי קדם כשרצו להסוות ביקורת על גורמי שלטון, כתבו משלים על חיות ועצים.
בימי קישון, הסוו רק את השמות. היה ברור לחלוטין על מי צוחקים ומי ראוי לביקורת. דומני שגם המבוקרים של קישון קראו וצחקו מהביקורת. בטוב לב.
אפרים קישון היה קפדן וקנאי. קפדן בלימוד השפה העברית. קפדן ביצירת כל
הומורסקה, קנאי מאין כמותו למדינת ישראל, לאפוס היהודי, מעריץ גדול של צה"ל,
של הגניוס היהודי, ושל מדינת פרטאציה שקמה ופורחת כאן בניגוד לכל היגיון
כלכלי או חברתי. ערב רב של טיפוסים מוזרים, עם פערי תרבות אסטרונומיים
שהתקבצו לכאן מכל פינה אפשרית ויצרו כאן יש מאין את המדינה. הוא שנא צביעות ובכל פעם שראה דבר לא סביר, מיד הוקיע זאת בצורה הכי דרמטית.
דבר אחד צרם לו: ההכרה של המיליה, התרבותי ספרותי הרשמי, ביצירתו, בוששה
לבוא. תחילה נחשבה ההומורסקה כעבודה של בדחנים. אחר כך כשיצירות רבות של
קישון הפכו לנכסי צאן ברזל של הישראלים ויצרו גם הצלחה כלכלית, התעלמו
ממנו. דומני שהוא היה המופלה היחיד מקרב האשכנזים. בכל מקום ציטטו אותו:
בעיתונות, בצה"ל, בחנויות הספרים, על במות התיאטרון, על מסך הקולנוע. אחד
מסרטיו, סאלח שבתי, זכה בגלובוס הזהב והיה אף מועמד לאוסקר בקטגוריה של הסרט הזר. כאשר מציגים מדי פעם את השוטר אזולאי, בכיכובו המרשים של שיקה אופיר, ניתן לראות שוב ושוב אנשים מבוגרים מוחים דמעה.
אפרים קישון היה הצ'רלי צ'פלין הישראלי. הילד הקטן והנאיבי המצביע על המלך
המגלומן וצועק: הוא עירום! משלא הצליח להתנבא בעירו, יצא לכור מחצבתו,
לאירופה ושם נודע לתהילה עם תרגומים, מאמרים והצגות בכל יבשות העולם.
דומני שאין כמעט שפה ידועה בעולם שאחד או יותר מספריו לא תורגמו אליה.
בערוב ימיו. שבע מרירות וציניות. השכילו סוף-סוף להעניק לו את פרס ישראל.
וכעת, נפטר האיש הגדול הזה. האיש שהצליח כל כך הרבה פעמים להצחיק אותי. האיש שעד היום אני נזכר בציטטות ומעמדים בספריו וצוחק. מספר לחברים ואז כולנו צוחקים. הנעמת לנו את חיינו, אפרים. יישר כוח!!