אמני הרנסנס הבינו עניין. בתקופתם העירום הגברי זכה לכבוד המגיע לו, כבוד שנשחק לצערינו עם השנים. קחו לדוגמא את הפסל המדהים "דויד" של מיכלאנג'לו. קחו את הישבן שנכנס לדפי ההיסטוריה כישבן המושלם של כל הזמנים (הרבה יותר מזה של מל גיבסון). ציורים על גבי ציורים הטיבו לתאר את הגוף הגברי השרירי במערומיו, כל שריר, כל כלי דם, כל זווית.


אבל מתישהו לאורך ההיסטוריה, העירום הגברי פינה את מרכז הבימה לגופה הענוג של האישה. שלה הפך ליפה יותר, למסתורי יותר ולבעל ערך אמנותי גדול יותר. (ואנחנו לא מדברים על קשרים נמוכים יותר שקשורים לעולם הפורנוגרפי).

עם השנים הלכו וגברו אמות המידה לפיהן נבחן הגוף הנשי לבין רפיון בכל הקשור לזה של הגברים. הגבר זכה לתפקיד העין הבוחנת ונקודת המבט הגברית היא הדומיננטית בחברה המערבית בת זמננו.
מדוע? האם האישה אינה יצור מתבונן וסקרן? או אולי פשוט אין לה על מה להסתכל? כי מה כבר מציעים לאישה שמעוניינת להביט בגוף גברי עירום ובריא? הפורנו ההומוסקסואלי פונה לקהל של גברים והאלטרנטיבות דלות ביותר.

למרות כל האמור לעיל, בשנים האחרונות עושה רושם שהמין הגברי עובר תהפוכות. המודעות הגברית למראה החיצוני עלה ויותר ויותר גברים מתקשטים במוצרי קוסמטיקה ולא מתביישים לעבור טיפולים יופי דוגמת: הורדת שיער, טיפולי פנים וכו'. מי יודע אולי גם יהיה על מה להסתכל בסוף.