ג'ודי פוסטר היא האמיצה

קחו את כל מה שסרט אקשן ז'אנרי צריך עם הבדל אחד : הפעם מי שלוקח את החוק לידיו הוא אישה ולא גבר. הפעם, מעבר למרדפים ופעולה נכנס אלמנט של מתח מרתק המכיל גם צד רגשי אפל ומכאן אנו מקבלים תמהיל מושלם ההופך את הסרט למותחן פסיכולוגי שלא ישאיר אף צופה אדיש.


מנחת הרדיו הניו יורקרית, אריקה ביין, אוהבת את החיים שלה ומעריצה את הגבר לו היא מאורסת. כל אלה נלקחים ממנה אחרי שהיא עוברת תקיפה אלימה במהלכה היא נפצעת קשה ומאבדת את ארוסה.
היא אינה מצליחה לשים את הטראומה מאחוריה וכך מוצאת עצמה סורקת את רחובות ניו יורק בלילות בניסיון למצוא את מי שהיא חושבת שאחראי למעשה. המרדף העיקש שלה אחר צדק מושך תשומת לב ציבורית והעיר כולה מתמכרת למבצע הנועז שלה. אבל... כאשר כוחות ה-NYPD מנסים לתפוס את הפושע בכל מחיר ושולחים שוטר טוב לב ומראה בעקבותיה, עליה להחליט האם החיפוש שלה אחר נקמה הוא הדרך הנכונה או האם היא הופכת, בעצם, בדיוק לדבר הזה שהיא מנסה לעצור.


בראיונות שהעניקה פוסטר לקראת יציאת הסרט אמרה כי היא חושבת שלכולנו יש קווים אדומים שאנחנו אומרים שלא נחצה אותם ושלעולם לא נהפוך לטיפוסים מסוג מסוים, יחד עם זאת, איננו יכולים לדעת לאיזה מין אדם נהפוך בנסיבות מסוימות. עוד הוסיפה פוסטר "ברגע שבתפקיד של פורע החוק יש אישה, צריכות להישאל שאלות אחרות כי הפעולות שלה, אם לעשות הכללה, אינן מאפיינות את המין הנשי. באופן כללי נשים לא הולכות והורגות אנשים שהן לא מכירות, הן לא סתם הורגות באופן שרירותי, ולכן אני חושבת שהדרך של אריקה כל כך מעניינת. זה היה מעניין לחקור את מה שמתחולל בה בפנים, את הבלבול שלה. היא לא ממש יודעת מה היא עושה או למה, אבל יחד עם זאת היא כמעט מתפעלת ממעשיה. מה שהיא כן מבינה זה שהפחד הפך אותה למישהי שהיא לא מכירה וגרם לה לעטות אופי של קילרית."

הסרט מעלה בפנינו שאלות מוסריות. זהו לא סוד שכאשר פוגעים בנו, יש חלק שרוצה להגיב באופן אלים ופרימיטיבי כדי לעשות צדק ומיד. צפייה במישהו שמגיע למקום הזה הוא דבר אחד אך תגובה במקרה אמיתי היא כבר סיפור אחר לגמרי... אריקה ביין, דמותה של פוסטר בסרט מותקפת וארוסה מת. מבחינה פיזית היא מחלימה אבל החיים שלה משתנים לחלוטין. היא צריכה לחטט בעצמה כדי לעבור את זה והיא עושה את זה... אבל האופן בו היא עושה את זה הוא מהות הסיפור. כדי לשרוד עליה למצוא את האומץ ולהתגבר על הפחד וזה מה שהופך אותה לאמיצה.

פוסטר נוהגת לגלם על פי רוב נשים חזקות, נשים במאבק, כאלו שהותקפו או בגלל סיבות אלו ואחרות נאלצות להתמודד עם משברים. היא משחקת מגיל צעיר מאוד ובוחרת את תפקידיה בקפידה. בשנים האחרונות הפכה לאימא לשני בנים וגם למפיקה. (גם סרט זה היא הפיקה). יש משהו נכון בבחירות שלה, משהו מעניין בגדילה שלה כאדם והתפתחותה הנראית על המסך. היא מאתגרת את השחקנים עימם היא עובדת וידועה כאדם אינטליגנט ומאוד שקול בעבודה שלה.
בסרט זה היא זו שהציעה את הבמאי, ניל ג'ורדן, והביעה עומק רציונלי ומשחק מעורר הזדהות .

תמיד יש משהו יותר מעניין באישה שלוקחת את החוק לידיים וכך גם במקרה של הסרט הנוכחי. היא אומנם מגלה את המפלצת שבה ומתקשה להתמודד עם הגיבורה שהציבור בעיר רואה אך היא לא מסוגלת לעכל ומעלה תהיות בנושא של גלגלי הצדק שנעים לעט או לפעמים נדמה כי בכלל לא. מעבר למשחק של פוסטר הנמצאת בליגה משל עצמה בהוליווד ומוערכת בהתאם, שחקן הרכש החדש והרענן שצפויות לו גדולות (לפחות כגובהו...) – טרנס האוורד – בעלי העיניים היפות מלאות ההבעה והביטוי הרגיש לתפקידו ולו בזכות העובדה שהוא נותן את התגובה ה"חוקית" לאי צדק, יש כאן גם בימוי מבריק של אחד הבמאים הבריטים שאני יותר מעריכה, ניל ג'ורדן. באמתחתו יצירות קולנועיות בלתי נשכחות כמו : "משחק הדמעות","ארוחת בוקר על פלוטו","ראיון עם ערפד","מייקל קולינס" ועוד וכאן הוא גורם לשתי הדמויות לפעול באזור האפור ולהתחבט בשאלות של אחריות מוסרית, צדק, עונש וגמול והתגובות אליהן בדרכים שונות. ג'ורדן גם ציין שהוא אוהב דמויות שניצבות בין חושך לאור, דמויות שנאלצות לעבור את הגבול ושהסרט הנוכחי הציב בפניו הזדמנות לצלול לכמה נושאים שהוא חושב שהם מרתקים.

ארה"ב/ 2007/ 122 דקות

בימוי : ניל גו'רדן
קאסט :
ג'ודי פוסטר - זכתה בפרס האוסקר פעמיים על "הנאשמים" ו"שתיקת הכבשים". הייתה מועמדות לראשונה לפרס על תפקידה ב"נהג מונית" בשנת 1976 כשהייתה בת 14.
מבין סרטיה המוכרים : "באגסי מלון", "מהופנטת", "סייסטה", "אישה במבחן", "איש קטן ושמו טייט" (אותו גם ביימה), "סומרסבי", "נל", "מאווריק", "אנה והמלך", "טיסה", "חופשה משפחתית" (בימוי).
לצידה משתתפים : טרנס האוורד, נאוין אנדרוז, מארי סטינבורגר.


סרט בועט, חזק וראוי צפייה !