לרגל יציאת הסרט "4 חודשים 3 שבועות ויומיים" בארץ - שיחה עם הבמאי הרומני עטור הפרסים

פסטיבל קאן הוליך כדור שלג יפיפה אשר הצליח לשים את רומניה מחדש על מפת הקולנוע העולמית.

המדינה אשר יצאו ממנה לא מעט יוצרים ושחקנים מוכשרים שרובם נמלטו ממנה עוד בימי הרודן, מביאה כיום פרופיל חברתי נוקב וכואב דרך עיניו של כריסטיאן מונג'יו, במאי צעיר, מבטיח וגם מקיים בעל ראייה אומנותית מעניינת, אמירה אישית וניקיון כפיים.

לפני שאפרוס בפניכם את הראיון, ראשית כמה מילים על הסרט :
עלילת הסרט מספרת על אוטיליה וגביצה החולקות חדר במעונות הסטודנטים, באוניברסיטה בעיר ישי שברומניה. הזמן : שנותיו האחרונות של הקומוניזם. רגע לפני המהפיכה של 89'.
גביצה בהריון, הפלות הן בלתי חוקית, ואף אחת מהשתיים לא עברה משהו דומה בעבר.
אוטיליה שוכרת חדר במלון זול. אחר הצהריים הן פוגשות את מר בבה...

"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" משתייך לפרויקט רחב יותר שנקרא "סיפורים מתור הזהב" – היסטוריה אישית של הקומוניזם ברומניה המסופרת בסדרה של אגדות אורבאניות. מטרתו של הפרויקט היא לדבר על תקופה זו מבלי להתייחס ישירות לקומוניזם, אלא דרך סיפורים שונים המתמקדים בבחירות אישיות בזמנים קשים בהן אנשים נאלצו לחיות כמו בזמנים רגילים. "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הוא הסרט הראשון בסדרה.

רשימת הפרסים והמועמדויות שגרף הסרט עד לרגע כתיבת שורות אלה כוללת :
זכייה בפרס דקל הזהב פסטיבל קאן ‏2007
מועמדות לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר
נציג רומניה לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר 2007
זכייה בפרס פיברסקי (פרס הביקורת) פסטיבל קאן ‏2007
זכייה בפרס הסרט הטוב ביותר פסטיבל הקולנוע הוליווד
זכייה בפרס פיברסקי – סרט השנה – פסטיבל סאן סבסטיאן
זכייה בפרס הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר – פרס הקולנוע האירופאי (הוענק ביום 1.12.07 בטקס שנערך בברלין).


תסריט ובימוי : כרסטיאן מונג'יו
צילום: אולג מוטו
עריכה: דנה בנסקו
קאסט :
אנה- מריה מארינקה, לאורה ואסיליו, ולאד איבאנוב, אלכס פיטוסין

רומניה / 2007 / 113 דקות

מה אתה יכול להגיד לנו על הסיפור ?
הסיפור מתחיל בחוויה אישית שאנשים בדרך כלל לא חולקים עם אחרים. משהו בלתי צפוי קרה כשאנשים פגשו את הסיפור שלי: כשהם שמעו עליו, היה להם סיפור דומה לחלוק איתי. פתאום לכולם היה מה להגיד על הנושא. נדהמתי לגלות כמה נפוצים ועדיין סודיים סיפורים שכאלה. שמעתי את הסיפורים המחרידים ביותר. לא השתמשי בהם בסרט – רק עקבתי אחרי הסיפור שהכרתי – אבל הם עזרו לי להבין עד כמה התופעה הייתה נפוצה.

ומה בדבר הקונטקסט ההסטורי ?
ב-1966 נחקק ברומניה חוק שאוסר על הפלות. האפקט שלו היה מיידי: עד תחילת שנות השבעים בכל שנה נולדו המון ילדים, פי כמה ממה שנולדו בכל שנה בשנים לפני 1966. מספר הילדים הממוצע בכיתה צמח מ-28 ל-36. מספר הכיתות בבתי הספר גדל מ-2 או 3 ל-9 או 10. כשאני התחלתי ללמוד, היו בכיתה שלי שבעה ילדים שגם להם קראו כריסטיאן – כי לא היו מספיק שמות. נשים החלו לפנות להפלות לא חוקיות. מחקרים אמינים גילו כי עד סוף הקומוניזם כ-500,000 אלף נשים מתו כתוצאה מסיבוכים של הפלות אלו. בקונטקסט הזה, הפלות איבדו את ההקשר המוסרי שלהן ונתפסו יותר כאקט מחאתי וכהתנגדות למשטר. אחרי 1989, אחד התיקונים הראשונות שנעשו היה להחזיר את ההפלות למסגרת החוק. בשנה הראשונה לאחר מכן התבצעו כמעט כמיליון הפלות – מספר גדול בהרבה יותר מכל מדינה באירופה. אפילו היום, הפלה נחשבת ברומניה לאמצעי מניעה מקובל עם יותר מ-300,000 הפלות בשנה.

יש בסרט הרבה מאו שתיקות המביאות עימן מטען כבד והרבה מחשבה. מהיכן נובעת ההחלטה ?
"השתיקות אומרות שמה שאתה רואה, הוא לאו דווקא הסיפור השלם אלא רק חלק ממנו. יש הרבה דברים שנשארים ללא תשובה, כי ככה זה בחיים. כשאנחנו הולכים לישון בלילה אין לנו את כל התשובות לשאלות ששאלנו את עצמנו במהלך היום. משום מה בקולנוע, יש איזושהי נטייה להאכיל את הצופה בכפית ולספק את כל התשובות. לטעמי – זה מאוד מלאכותי."

אומנם סרט קטן וצנוע אבל עולות כאן סוגיות של ביקורת על הקומוניזם, זכויות נשים ואפילו פמיניזם. האם זו הייתה כוונתך מלכתחילה ?
"ממש לא ! אני מגיע ממקום של 'מספר סיפורים'. בתחילת הדרך לא חשבתי שאני עושה סרט על הפלות לא חוקיות או על קומוניזם. רציתי לספר סיפור על בני אדם, להעביר תחושות ורגש. מבחינתי - זה בסיס הקולנוע. אני לא מגיע ממקום של שפיטה או ביקורת על הדמויות".

איך עבד תהליך הליהוק ?
כאשר כתבתי את התסריט חשבתי רק על שחקן אחד. ולאד איבאנוב – השחקן שמגלם את מר בבה. עבדתי עמו בעבר על סרטון פרסומת, ונדהמתי מהעוצמה שלו ומתשומת לבו לפרטים. בשלב הליהוק בחנתי שחקנים אחרים לתפקיד, אבל זה רק חיזק את ההרגשה שלי שהוא יהיה מושלם לדמות. במהלך הצילומים הוא היה מסוגל לשחק עד עשרה עמודים של דיאלוג מבלי לשכוח אף מילה, ובדיוק באותן מחוות, פאוזות ואינטונציות שעליהן הסכמנו בחזרות.
שקלתי לעבוד עם לאורה ואסיליו על סרטי הקודם, Occident, אבל מסיבות שונות הדבר לא יצא לפועל. לאחר מכן, עבדנו יחד בסרטי פרסומת, ולמדתי שהיא מסוגלת להפיק המון רגש. בהתחלה היו לי ספיקות לגבי הליהוק שלה, שכן היא לא צעירה מספיק לתפקיד, אבל היא שיחקה באופן כל כך משכנע, שהיא הפיגה את כולן.
שבוע לפני תחילת הצילומים, ועדיין לא הצלחתי ללהק את הדמות הראשית. נדמה היה שבחנתי את כל השחקניות ברומניה בגילאים 18-28 ועדיין לא מצאתי את המתאימה. ואז החלטתי לבחון את אנה-מריה מארינקה מלונדון. אחרי שזכתה בפרס ה-BAFTA על סרט הטלוויזיה Sex Traffic היא עברה לגור באנגליה. עבור הסרט דל התקציב שלנו, זה היה די אקסצנטרי לשלם עבור כרטיס טיסה יקר רק בשביל אודישן, אבל חשבתי ששווה לנסות. נפגשנו מאוחר בלילה, ברגע שהגיעה משדה התעופה והתאכזבתי... אנה-מריה, כאדם, לא הייתה הדמות שלי. למחרת קראנו יחד סצנות: השינוי שהיא עברה היה מדהים. הדמות שלי דיברה מפיה של אנה-מריה, כאילו הייתה אחוזת דיבוק. היא הייתה נהדרת – כל הסרט מונח על כתפיה.

כיצד אתה עובד עם השחקנים שלך ?
אני מתעקש שהשחקנים ידעו את השורות בתסריט בעל פה עד המילה האחרונה. אני נותן להם הזדמנויות להעיר את הערותיהם בשלב החזרות. כשהם יודעים את הטקסט, אני מתחיל להחסיר אותיות מהמילים שלהם, כדי שהדיאלוג ישמע טבעי ומדובר כמה שאפשר, כמעט מרושל. אנשי סאונד שונאים אותי – כי אני מעודד את השחקנים ללחוש אם זה עוזר להם לומר את השורה באופן טבעי יותר, מאשר לשחק בקול חזק שקל להקליט אותו. אם אני מרוצה ממשהו בסרט שלי, זה המשחק.
אגב, כאן עשיתי דבר נוסף : במהלך החזרות הבאתי לקאסט נשים שעברו הפלות ואנשים שביצעו אותן באותה התקופה על מנת שיוכלו להתחבר ולהבין את העניין בצורה הטובה ביותר. הקאסט מאוד העריך את העניין וזה חיזק אותם מאוד.

היכן צולם הסרט , מהי התייחסותך ללוקיישנים ?
אני מצלם רק בלוקיישנים. איני אוהב לצלם בתפאורות באולפן. אני כל כך אוהב לוקיישנים שאני אוהב להראות כל דבר בהם. ברוב הסצנות אני מראה 180, 270 ואפילו 360 מעלות של הלוקיישן. כל מי שהיה בצילומי סרט יכול להעריך את הבלאגן שזה יכול ליצור בצילומים. לכל לוקיישן יש גנראטור, תאורה, הרבה כבלים, מוניטור של הבמאי וכדומה. כשאתה מחליט לעשות סיבוב עם המצלמה, צוות שלם של עשרות אנשים חייב לרוץ מאחורי המצלמה ועוד לעשות את זה בשקט מוחלט. לעיתים זה מחזה משעשע למדי. היות והחלטנו לצלם את רוב הסצנות בשוט אחד, היו לנו סצנות בהן המצלמה עקבה אחרי השחקן לאורך למעלה ממאה מטרים, מהרחוב ועד שהוא נכנס לדירה. זה קשה מאוד לביצוע אבל התוצאה טבעית מאוד – ושווה מאוד להתאמץ בשביל זה.

מה אתה יכול לספר על סגנון הצילום של הסרט והשיקולים שהביאו אותך לבחירה הספציפית ?
לפני הצילומים, סיכמתי יחד עם שותפי והצלם שלי, אולג מוטו, על הסגנון שישרת הכי טוב את הסיפור. החלטנו להשאיר את תנועות המצלמה הכי מאופקות שרק ניתן, ולהימנע מכל דבר שיתפרש כמבוים או קונבנציונאלי. לא השתמשנו בחצובה, אבל גם לא השתמשנו בסטדי-קאם. לא צילמנו עם דולי או מנוף. החלטנו לצלם כל סצנה בשוט אחד, ולאפשר לשחקנים להשתמש בחלל מאחורי המצלמה. אף פעם לא הסטנו את המצלמה כדי לראות את פניו של השחקן – משפטים רבים של השחקנים נאמרים מחוץ לפריים או כשפניהם של השחקנים המדברים מחוצה לו. החלטנו על אסטרטגיה בה צילמנו אנשים מאחור. נפטרנו לאט לאט מכל מה שיכול להיחשב כנחמד מדי או קולנועי מדי, או מבוים מדי - כולל השלג היפה שיורד בצילום האחרון.
ניסינו להתמקד בללכוד רגש ואמת.

מה הייתה המטרה שלך כשהחלטת שאתה הולך להיות יוצר קולנוע ?
להגיע לכמה שיותר אנשים. לגעת בהם ולרגש אותם. הבסיס לסרטים עבורי היא, למעשה, העברת התחושות.

חלק משחזור התקופה בסרטו של מונג'יו נעשה באמצעות החשכה והעברת תחושת הדיכאון . כל רגע שרואים בסרט איזושהי קרירות הנובעת ממזג האוויר התחושה הופכת להיות אצל הצופה של קרירות אמיתית בפנים. לעיתים נדמה כי קיימת דלות בסרט מבחינת הניהול האומנותי, אך מי שמכיר וקצת יודע את האמת, מודע לעובדה שהסרט מאוד אמין כי כך באמת היה. באותה התקופה לאנשים היה יכול להיות כסף אך ההיצע היה נמוך ומצומצם. כל אחד היה זקוק לקשרים מהכפר או קומבינות שלא לדבר על שוחד כדי להשיג את הדברים הטובים באמת. היום, אגב, המצב התהפך. אין דבר, מוצר או מותג שאי אפשר למצוא ברומניה. יש מהכול ובשפע. רק הפרופורציה הכספית היא לא טובה...

כיצד התקבל הסרט שלך בקרב הקהל הביתי ברומניה ?
מה אגיד לך, חוויה.
ברמה של ראשי המדינה והאישים הבכירים, לאחר הזכייה בקאן הם זימנו אותי והעניקו לי מדליות ואותות הוקרה, בעיר שלי העניקו לי את מפתח העיר ופתאום הזכייה בפסטיבל קאן הפכה לגאווה לאומית בלתי רגילה. כמו בשורה אחת טובה שאנשים היו זקוקים לה נואשות לאחר היעדרות ממושכות של חדשות מהסוג הטוב במדינה.
אני יודע שרוב האישים אשר טרחו והעניקו אפילו לא ייגשו לראות את הסרט עצמו אך הם מסתפקים בסמליות שלו.
בהתייחס לקהל הרגיל, מאחר וכיום חסרים בתי קולנוע ברומניה – עובדה הנחשבת לבושה ועובדה תמוהה שבמדינה ענקית בה חיים למעלה מ – 23 מיליון איש יש בסה"כ כ – 40 בתי קולנוע (!) – שכרתי ואן ועברתי בין הרבה ערים וישובים ומצאתי עצמי מקרין לאנשים את הסרט מתוך קרון, כמו פעם. לא יאומן, אך בצורה הזו הגעתי לקהל של מעל ל – 70,000 איש שראו את הסרט עד כה ועוד היד נטויה.

קיימת סצנה בסרט הכוללת ארוחת ערב בה ישובים לשולחן 3 זוגות מבוגרים של דור ההורים וגיבורת הסרט עם חברה. נדמה כי השיחה המתנהלת ביניהם היא מוכרת בתמהיל ובגישה שלה אפילו כיום. האם צורת המחשבה של אנשים אלו לא השתנתה במהלך השנים ? האם זה כך גם היום ?
בטח שכן. יש אספקטים מסוימים הנשארים מקובעים בראשם של האנשים וזה מוליך אותם כל חייהם. פשוט צרוב ב"הארד דיסק' שלהם. מה שמעניין הוא שפנו אליי אנשים ממדינות שונות שראו את הסרט והתייחסו לסצנה הזאת וכולם מרגישים את אותו הדבר. כנראה שבגלל שהסצנה היא משפחתית, היא מדברת אל הרבה מאוד אנשים חזק.

הבמאי המוכשר התחתן לא מכבר והפך לאבא לפני שנתיים וחצי. הפיכתו לאב עם אחריות ומחשבה אחרת על החיים תרמה רבות לשיקוליו לבחור בנושא הסרט.

מדוע בחרת להראות את העובר לאחר ההפלה ?
כי הוא חלק מהסיפור. בעיניי זה היה בלתי נמנע. אומנם הוא על המסך כמה שניות בלבד, אך התחושה של הצופה היא ארוכה יותר. מה שזוכה להתייחסות ארוכה יותר היא תגובתן של השחקניות אליו.

מהו תקציה הקולנוע המגיע מהממשלה ברומניה ?
10 מיליון יורו בשנה.

ומה היה תקציב הסרט שלך ?
700,000 יורו – כאשר את חצים קיבלתי מהמדינה ואת חצים אספתי במימון עצמי.

האם החלו תופעות ההכרה גם ברמת הפרט ?
כן. זה ממש מוזר לי, אך פתאום איני יכול לצאת לפארק לטיול עם הבת שלי מבלי שייפנו אליי. יחד עם זאת, אני מודע לעניין ומה שנלווה אליו ואיני באמת מתלונן על כך.

מה למדת מעשיית הסרט ?
"להיות פשוט ! למדתי להתרכז בדברים הפשוטים שזהו אחד הדברים הקשים ביותר לבמאי קולנוע בתחילת הדרך אשר רוצה להראות לכל העולם כמה הוא מבריק ומתחוכם ויודע לעשות את כל הטריקים. זה כל כך קל להיות מניפולטיבי במקרה הזה רק שאותי, באופן אישי מעניין להיות מאוד אמיתי וכנה בכל הסיפור הזה."

מה אתה חושב שמאפיין את הדור החדש של יוצרי הקולנוע הרומנים ?
"אני לא חושב שיש דבר אחד שמייחד את הקולנוע הרומני העכשווי. עושים אותו אנשים שונים אשר ההתבוננות שלהם במציאות היא אינדיבידואלית ומגוונת . לא כולנו חולקים את אותו אג'נדה או אחדות ויזואלית."

ולסיום לשאלה הבלתי נמנעת... איך אתה מרגיש בקשר לאוסקר ?
"האמת היא שהפרסים לא היו מה שהוביל אותי כאשר עשיתי את הסרט. לי היה חשוב לסיים אותו בזמן על מנת להתברג לפסטיבל קאן. הזכייה הייתה באמת דבר מופלא. בהתייחס לאוסקר, אין לי יומרות כי אני מכיר את הראש שלהם ויודע איזה סוג של קולנוע הם מחפשים וזה לא בהכרח מה שאני מביא כאן , אך כמובן שכל זכייה תתקבל בברכה ובפרט אוסקר אשר יוכל למנף את הסרט כך שכמות אדירה של קהל תראה אותו ותיחשף אליו".