הסבנטיז של סידני פולק

הבמאי האמריקני-יהודי סידני פולק שמת לפני כחודש, היה גם מפיק מצליח ושחקן בלא מעט סרטים. אבל דווקא הקולנוע הנהדר שיצר בשנות ה-70 שריין לו מקום בפנתיאון של היוצרים הגדולים באמת.




סרטו העלילתי האחרון הוא "מזימות זרות" (2005), ושנה אחריו הוא יצר סרט דוקומנטרי של האדריכל פרנק גרי. בשנים האחרונות יצא לצופי הקולנוע לראות אותו לא אחת על מסך הקולנוע כשחקן, רק בשנה האחרונה לצד ג'ורג' קלוני ב"מייקל קלייטון", וקודם לכן לצד טום קרוז וניקול קידמן בסרטו האחרון של סטנלי קובריק, "עיניים עצומות לרווחה". סידני פולק, שהלך לעולמו לפני כחודש בגיל 73, לאחר מאבק במחלת הסרטן, היה במאי-מפיק-שחקן פעיל ומשפיע במשך למעלה מ-40 שנה, כמעט עד יומו האחרון.
אבל אין ספק שדווקא עבודות העבר שלו, בעיקר, צירפו אותו לאותו חוג אקסקלוסיבי של במאים אמריקנים שהפכו את שנות ה-70 לעשור קולנועי מופלא. "הם יורים גם בסוסים" (69'), "ג'רמיה ג'ונסון" (72'), "כך היינו" (73'), "חוב של כבוד", או "היאקוזה" (74') ו"שלושת ימי הקונדור" (75'). הבמאי המצוין היה אחד מאותם קולות רעננים שכמו עמיתיו (פרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה, ארתור פן, אלן ג'יי פאקולה, סידני לומט, ג'רי שצברג, האל אשבי, סטיבן שפילברג, ג'ורג' לוקאס ועוד) שהפיחו רוח חיים, תנופה ויצירתיות בקולנוע האמריקני של הסבנטיז, והעלו על המסכים יצירות נועזות ומעיזות בהן ניסחו עמדות פוליטיות-חברתיות נוקבות.
הייתה לפולק היכולת ליצור סרטים בעלי סיפורים קומוניקטיביים ואטרקטיביים מסחרית לקהל הרחב, ויחד עם זאת בעלי שכבות ורבדים נוספים שכשמקלפים אותן נחשפות משמעויות פוליטיות וחברתיות מנוסחות היטב. כבר ב-1969 הוא אותת על מה שניתן לצפות ממנו בשנות ה-70 כשביים את "הם יורים גם בסוסים". בדרמה זו, בכיכוב ג'יין פונדה, מייק סראזין, סוזאנה יורק ורד בוטונס, תואר מצב האומה הנואש בתקופת השפל הכלכלי בשנות ה-30 של המאה הקודמת, באמצעות עלילה שבמרכזה מרתונים של ריקודים שנערכו אז במשך כמה ימים, כשהמשתתפים בהם, אנשים נואשים ודלי אמצעים, נדחפים על ידי המארגנים לקצה גבול היכולת הפיזית שלהם ולהתמוטטות, רק כדי לזכות בסוף בארוחה חמה. בחינת לחם ושעשועים (ישחקו הרקדנים לפנינו), או אכול ושתה כי מחר כבר לא יהיה. הסרט זכה בתשע מועמדויות לאוסקר, בכלל זה לבימוי, אך לא לסרט הטוב ביותר.
ב-1972 יצר פולק את אחד מסרטיו היותר פואטיים ופיוטיים לטעמי (למרות כישלונו המסחרי), "ג'רמיה ג'ונסון", מעין מערבון מהורהר, מסוג אחר. בסרט (על פי תסריטו המצוין של ג'ון מיליוס), חייל (רוברט רדפורד) נמלט מהמלחמה במקסיקו לאזור הררי מבודד בהרי הרוקי הקנדיים המושלגים, עוצרי הנשימה. הוא מקווה לפתוח בחיים חדשים במרחבי הטבע הפראי והפסטורלי, ולהרוויח את לחמו בכבוד מציד חיות ומכירת פרוותיהן, אבל מסתבך עם שבט אינדיאני שזהו איזור המחייה שלו ונאלץ לצאת מלחמת הישרדות קיומית נואשת.
ב-1973 הוא יצר את "כך היינו". עד היום, נדמה לי, קשה שלא להתרגש מהרומן המתוק אך החמקמק שמתפתח בסרט בין שתי הדמויות הכה שונות: איש הצבא היפה והפטריוט (רדפורד) והאקטיביסטית השמאלנית-קומוניסטית הססגונית (ברברה סטרייסנד), כשברקע שיר הנושא הנוסטלגי והממיס של אלאן ומרילין ברגמן (מילים) ומרווין המליש (לחן). בסרט הפופולרי-רומנטי הקסום הזה טמן פולק גם את השקפת העולם שלו על פניו הוורסטיליים של האידיאליזם האמריקני בתקופת פוסט מקארתי.
בסרטו הבא, ב-1974, בחר פולק לעסוק במאפיה היפנית, "היאקוזה" (לסרט קראו כאן עם צאתו "חוב של כבוד"), ובדומה לעבודתו של קופולה שנתיים קודם לכן ב"הסנדק", הביא פולק בסרט לידי ביטוי לא את רק את דפוסי פעילותו האכזרית והאלימה של ארגון הפשע האסייתי אלא חיבר אותה להקשרה המסורתי-תרבותי. סרטו המצוין והקלאסי, בכיכוב רוברט מיצ'ם וטקקורה קן, שמתכתב גם עם הפילם-נואר, בונה את המתח בעלילה גם באמצעות היריבות ההיסטורית הטעונה שבין היפנים לאמריקנים, מאז הרימו האחרונים פטריות קטלניות מעל הירושימה ונגסאקי.
ב"שלושת ימי הקונדור", שנה לאחר מכן, התחבר פולק לגל סרטי הפראנויה והקונספירציות בשירותי הביון והממשל האמריקניים, שצצו ושטפו את אמריקה בעקבות פרשת ווטרגייט, וכלל בין היתר את "המעקב" ו"כל אנשי הנשיא" של פאקולה ו"השיחה" של קופולה. גם כאן מככב שחקנו הקבוע באותן שנים, רדפורד, כשגילם סוכןCIA שחושף שחיתויות במנגנון שבו הוא עובד, ומגלה לחרדתו שאין לו במי לבטוח, גם לא במפקדיו-מפעיליו. סרטיו הבאים של היוצר באותו עשור מופלא, "בובי דירפילד" ו"הפרש החשמלי", כבר היו הרבה פחות חשובים.
בשנות ה-80 הוא חזר לביים יצירות משמעותיות ומסחריות כאחת כמו "טוטסי" (בכיכוב דסטין הופמן), מ-1982, בו נקט עמדה ביקורתית משעשעת בנוגע למלחמת המינים ולדעות הקדומות הרווחות בנושא. בהמשך הוא חזר ללהק את השחקן הפייבוריט שלו וידידו הקרוב רדפורד, לצד מריל סטריפ, ב"זכרונות מאפריקה" (1985), שזיכה אותו בשני פרסי אוסקר, בקטגוריות הסרט והבימוי.
פולק, בן למשפחת מהגרים יהודיים מרוסיה, גדל באינדיאנה ועבר בשנות ה-50 לניו יורק, כדי ללמוד תיאטרון. הוא עבד כבמאי ושחקן בתיאטרון ובטלוויזיה, ובהמשך השתלב בתעשיית הקולנוע והחל לביים, ב-1965 ("החוט הדק"). בשנות ה-90 וה-2000 הוא הוסיף עוד כמה סרטים מצליחים לרזומה האישי, כמו "הפירמה" (1993), "סברינה" (1995), רימייק לסרטו הקלאסי של בילי וויילדר מ-1954, "אהבה מקרית" (1999) ו"מזימות זרות" (2005). שנה לאחר מכן יצר סרט דוקומנטרי על האדריכל פרנק גרי.

אבל לפולק, איש חביב ונעים הליכות ובעל נחישות וכריזמה שקטים, יש זכויות רבות גם בתחומי ההפקה והמשחק. מאז 1974 הוא הפיק בעצמו את סרטיו, ופרט לאלה שלו הוא חתום על הפקת סרטים רבים נוספים, של אחרים. ברשימתו: "נערי בייקר המופלאים", "בחזקת חף משפע", "כשגבר אוהב אישה", "על תבונה ורגישות", "דלתות מסתובבות", "הכישרון של מר ריפלי" ו"קולד מאונטן". גם כשחקן ניתן היה לראותו על המסך לא מעט, אם כי לא בתפקידים ראשיים. הוא הופיע, בין היתר, ב"השחקן", "בעלים ונשים", "עיניים עצומות לרווחה", "משנים כיוון" ובשנה שעברה ב"מייקל קלייטון" .