פסיפס- אמנות עתיקה בכסות חדשה ונועזת

לפסיפס היסטוריה ארוכה בת אלפי שנים. ראשיתה באור, עירו של אברהם, והמשכה כאמנות של הדתות המונותיאיסטיות הגדולות. כיום, לאחר שנים בהן נדחקה המסורת האמנותית, חווה הפסיפס רנסנס והוא עולה מחדש על במת ההיסטוריה כשפה עכשווית, פתוחה לניסויים ולהכלאות.

את דגל הפסיפס העכשווי נושאת העיר האיטלקית רוונה אשר מקשרת בין יצירות עתיקות והיסטוריות ובין יצירות חדשניות ופורצות דרך.

רוונה מייצגת פרדיגמה בפיתוח התפיסה של אמנות הפסיפס לאורך מאות בשנים, ועיטורי הפסיפס על כותלי המונומנטים העתיקים מהמאות ה-5 וה-6 הם עדות מפוארת למקום החשוב שמילא הפסיפס בעברה של העיר1. גם כיום, לאחר שנים של הפסקה, לפסיפס ברוונה שמור מקום של כבוד, והחל משנות ה- 20 של המאה הקודמת החל בעיר תהליך של שיקום ושיחזור הבזיליקות העתיקות.

בשנת 1897 נוסדה "רשות העתיקות" האיטלקית ותהליך שיקום הפסיפס ברוונה הוגבר והצריך הכשרה של עובדים מקומיים. לכן בשנת 1924 נפתח באקדמיה לאמנויות היפות שברוונה קורס ארבע שנתי ללימודי אמנות הפסיפס.

בעקבות תוכנית לימודים זאת, קמה ברוונה קבוצה של אמני מוזאיקה Il Gruppo Mosaicisti המזוהה כאסכולת רוונה.
הקבוצה כללה אמנים מיומנים הידועים בהישגיהם הגבוהים, איכות עבודתם ונאמנותם לטכניקה הביזנטית הקדומה של הפסיפס.
אמני הקבוצה לקחו חלק בפרויקטים של שיקום ושימור, יצרו פסיפסים מוזיאליים, עותקים של פסיפסים עתיקים וכמו כן יצרו קשר עם מוסדות תרבות יוקרתיים כמו ה- Triennale שבמילאנו.

לאחר מלחמת העולם השנייה, על רקע סצנת האמנות האוונגרדיסטית שחידשה את פני האמנות האיטלקית, קבוצת אמני הפסיפס של רוונה החלו לפתח שפה אוטונומית משלהם. התוצאה הייתה "תערוכת הפסיפס העכשווי" שהתקיימה לראשונה בשנת 1959, והיוותה נקודת מפנה חשובה. מכאן ואילך מתחיל שיתוף הפעולה בין אמני פסיפס וציירים.
החל משנות ה-60 למעשה המאסטרים של הפסיפס מקבלים הכרה של אמנים מהשורה הראשונה ויוצרים יצירות אמנות אוטונומית.
בשנת 1976 נוסדה ברוונה הביאנאלה הראשונה למוזאיקה ומיד לאחר מכן ב-1987 נוסד הארגון הבינלאומי של אמני פסיפס עכשוויים. בשנת 2003 נוסד בעיר המרכז הבינלאומי לתיעוד אמנות הפסיפס ובשנת 2009 התקיים הפסטיבל הראשון לאמנות פסיפס Ravenna Mosaico, שהשנה מתקיימת המהדורה השנייה שלו.

קבוצת "אסכולת רוונה" הוציאה מתוכה אמני פסיפס רבים, ולמעשה אמני הפסיפס כיום הם הדור השלישי והרביעי של בוגרי בית הספר. לימוד והעברת הידע לדורות הבאים הוא עדיין ערך חשוב, לא רק בבתי הספר2, אלא גם בסטודיות האמנים אליהם מגיעים צעירים מרחבי העולם כדי ללמוד את הטכניקה המסורתית והסגנון של המוזאיקה הביזנטית.