אריה דרוקמן מפרשן לנו: משימה בלתי אפשרית X לקרוא גם אם לא ראיתם

הסדרות החוזרות על עצמן אהובות עלינו מאד, הצופים. בערוצי הטלביזיה תוכלו לראות את חברים 6 וסופראנוס 5, וחוק וסדר 4. חלקם של הסרטים לא נפקד, כמובן. זוכרים את נשק קטלני 1-4, שליחות קטלנית 1-3, אושן 11, 12, וכעת משימה בלתי אפשרית 3. מה שטוב בסרטי ההמשך זה שהקהל מכיר, ממש מיודד עם הסרט. הוא מכיר את השלד של העלילה, את רוב הגיבורים, אפילו את דפוס הפעולה. כולם יוצאים מהמפגש הזה מרוצים. המפיקים שגרפו את הכסף, והצופים שרצו עוד ממנת האדרנלין או הצחוק וקיבלו את מבוקשם.

בעיניי, אוהבי סרטי האקשן נחלקים לשני חלקים עיקריים: בני נוער וצעירים (עד
גיל 25) שתמיד יהללו כל סרט אקשן, ומבוגרים יותר+נשים שמחפשים יותר ערך
מוסף ולא רק אדרנלין. להזכירכם, סדרת הבסיס "משימה בלתי אפשרית" כולל הפתיח עם הפתיל הדולק, המוזיקה המלווה, והמסר המשמיד את עצמו נכנסה למחסן הזיכרון שלנו בשנות ה-70. המטרה היא בדרך כלל אקשן מהול במעמדים מצחיקים. הסרט הראשון בכל תהליך מיחזור נחרת אצלנו בזיכרון כיוון שהיה טוב. לאלה שבאים אחריו ישנה נטייה להתרדד בצורה דרסטית.
לסרט השלישי במניין "משימה בלתי אפשרית" קדמו יחסי ציבור די דומים לשטיפת מוח שגרמו לציפייה דרוכה ליום ההקרנה הראשון. הצטיידנו בפופקורן ובבת לוויה על מנת לקבל את הזווית הנשית לנושא (ראשית, הן מסתכלות בעניין על טום קרוז
ושנית, הן רואות יותר עמוק ממני) והמתנו בכסיסת ציפורניים לתחילת הסרט.
סטטיסטית, אתם הרי יודעים מה קורה כשתולים ציפיות רבות. ואכן כך היה. למרות התגבורת הטרנדית בדמותם של פיליפ סימור הופמן ולורנס פישבורן, שכל אחד מהם היה מרשים ביותר בסרטים "שלהם", צפינו בסרט "ככה ככה". ואנמק. בסרטי אקשן טובים (לטעמי) ישנם שלושה אלמנטים השזורים בעלילה ואם הם מוגשים בצורה משכנעת אזי אזכור את הסרט ולטובה. הראשון הוא התכנון המפורט. אני רוצה לראות כיצד מתכננים משימה גם אם היא נראית פנטסטית. במשימה הראשונה, הבסיסית, ראינו את התכנון מול הביצוע, בפראג. במשימה
השנייה נעשה תכנון מפורט של פריצה ללנגלי. היה מעניין גם בזכות שחקני המשנה (ג'ון ווייט בראשונה וז'אן רנו בשנייה). בשלישית, לא הצלחתי לעקוב אחר התכנון. הוא הוגש במהירות הבזק. האלמנט השני בכל סרט אקשן היא רמת האמינות: האם הדמויות נראות קרות רוח, מגיבות במועד לכל הפתעה ומשכנעות. בשלישית, פרט ל-20 הדקות הראשונות, ירדה הרמה. והאלמנט השלישי הוא ההטמעה. איתן האנט תמיד חשב בקול רם, תמיד ניתח את מקסם השווא שהוצג לנו כדי שנבין גם אנו
מה נראה לו מזויף, לא תקין. למה הוא גילה חשדנות. הפעם, זה קרה בצמצום.
התבנית של "משימה בלתי אפשרית 3" לא מקצה זמן להעמקה או להטמעה. אפילו במשפט הסיום של הסרט לא תקבלו מידע מהו אותו הסוד שאחריו רודפים. תבנית הסרט דומה למשחק מחשב בו צריך להגיע מנקודה א ל-ב תוך הפלת חללים והריסת רכוש ככל הניתן. הגיבורים צצים במקומות מרוחקים בקלילות רבה, אומרים ללא הפוגה המוני קלישאות זה לזה וישנה אפילו תחושה שבחלק מהאירועים צפינו כבר בסרט אחר. כך למשל הייתי מוכן להישבע שהגשר המופצץ במטוסים ובמסוק נראה כבר בסרט "כל השקרים" עם שוורצנגר וג'ימי לי קרטיס. והמרדף ברחובות העיר עם הירי המאסיבי נראה כבר בסרט "מבצע דג חרב" עם ג'ון טרוולטה. כמו גם הזרקת האדרנלין לליבה של אחת הדמויות שנראתה כבר ב"ספרות זולה" (טרוולטה ואומה טורמן). בשלוש הדוגמאות, הביצוע המקורי היה מרשים יותר. תופעה נוספת בסרט זה שחלק ניכר מהאירועים בו מוצגים בהבזקים שכל אחד מהם אורך 2-4 שניות ואנחנו רואים תנועה וחבטות מלוות בפרץ יריות אך הקיטועים לא מאפשרים לראות מה מתרחש. אין כוונתי לראות משהו בהילוך איטי אבל גם היפוכו של דבר
– מפריע. חלק מההנאה מהסרט זה לאפשר לצופה לצפות בפעילות פנטסטית, בלתי
רגילה, שמבוצעת בצורה הניתנת למעקב. זוכרים את הצגת התכלית לכישרונו של
אכילס בסרט טרויה: קרב הביניים בינו לענק. זו הייתה מלאכת מחשבת. לא ראיתי משהו מקביל בסרט הנוכחי. אני מצטער על הבוטות וחוסר הנימוס שלי אבל אנחנו הצופים רוצים לראות לפעמים גם את הדם הנשפך. במשורה, אבל רוצים לראות. זה
הופך את הסצנה לריאלית ואת הסרט לנעוץ בזיכרון שלנו.
ובכל זאת, שלושה דברים טובים זכרתי בסרט: את 20 הדקות הראשונות, את סימור הופמן שנראה מאד רציני כאשר הוא סופר עד 10 עם אקדח ביד ואת טום קרוז שנראה נהדר וגם רץ בצורה מאד מרשימה. זה הכל.
בתמצית, זהו סרט שיימוג מזיכרונכם יום לאחר שראיתם אותו. תזכרו רק שהיה שם משהו אחלה, חבל על הזמן, והמון כיף. אבל מה היה שם? מעורפל! לא זוכר בדיוק.