ילדים ליקויי למידה

בשנות צעירותי נחשבתי לאדם מוזר, חולמני ובוהה. מכיוון שיכולתי להקשיב ולהבין מחשבות של אנשים אחרים, אלו שנכחו בסביבתי וגם אלו שלא, לא הרגשתי צורך רב לדבר, מה גם שהדבר היווה עול כבד בשבילי, לרכז מחשבה פזורה למשפטים הגיוניים. הדיבור היה באמצעות היכולת הטלפתית שהייתה נחלתי, כך שבמקום ללמוד הייתי עסוקה בלשוחח עם המחשבות של המורה או עם המחשבות של אחד מהתלמידים.

לקראת כיתה ז' ערכו לי פעמיים מבחנים פסיכוטכניים. ההנחה הייתה שכנראה יש לי פיגור קל. רק לאחר תוצאות המבחנים נאמר להורי שאני בסדר, "נורמלית". לא שזה שיפר את הישגי בלימודים שכן אני לקויית למידה, דבר שהבנתי רק כאשר בגרתי. מעולם לא הצלחתי במבחנים ומעולם לא למדתי לימודים אקדמאים ואני כנראה עדיין מוזרה ושונה.
כאשר בגרתי, הבנתי ששילמתי מחיר כבד באותן שנים בהן הייתי "תלמידה" בבית הספר. בתחילת כול שנת לימודים מצאתי את עצמי נלחמת מלחמת הישרדות מעייפת עד הגיע החופש הגדול. בכל בוקר הייתי קמה עם ציפיות ותקוות ליום חדש ונפלא, ציפיות שהיו נגמרות במפח נפש ברגע שהייתי מתיישבת על הכסא בכיתה. המורה שנתפסה בעיני כאוייב גדול, הייתה נכנסת כמו רוח סערה, שואגת כדי שנשתוק. זה היה ה"בוקר טוב" שלה. על שאלת המורה מי לא הכין את שיעורי הבית, מצאתי עצמי לא פעם מנסה לדמות עצמי לדני דין הרואה והבלתי נראה, בתקווה שאצליח לא להיות נוכחת, והמורה לא תדע שלא הבנתי כלום מעבודת הבית ולכן לא הכנתי שיעורים. המחברות שלי היו מאוד מסודרות ומקושטות בכל מיני ציורים ואיורים אך את שיעורי הבית שנתנה לנו לא הכנתי.
החיים במשך אותן 12 שנים היוו עול נפשי כבד, תחושת אפסות, כישלון וחוסר יכולת לענות על הציפיות של הוריי והסביבה היו מנת חלקי בכל רגע מחיי.
כאשר נולדו לי שני בנים, אותם אני אוהבת אהבת נפש, התברר לי מהר מאוד שאף הם לקויי למידה כמוני ושונים במשמעות החיובית של המילה. החלטתי לעשות כל שביכולתי לעזור להם לבנות מעקפים שיסייעו להם להתגבר על הבעיות שנובעות כתוצאה מהיותם שונים,וכדי לתת להם כלים לשרוד בכבוד את שנות חייהם בבתי הספר בתקווה שלא יחוו את הסבל הקשה שהיה מנת חלקי.
לקויי למידה הם כל אותם אנשים שמוצאים עצמם מתקשים בתהליכי למידה רגילה המונהגת בבתי- ספר רגילים. מערכת החינוך ומאבחנים למיניהם, נתנו שמות והגדרות לליקויים השונים והם: ליקויי קשב וריכוז, היפראקטיביות, דיסלקסיה, דיסגרפיה ודיסקלקוליה.
בשנים האחרונות מסתמנת תופעה מוזרה שבה לוקחים חלק גדול מציבור הנאורולוגים, הפסיכולוגים, המורים, המורים להוראה מתקנת, היועצים החינוכיים, העובדים הסוציאלים, והמאבחנים הדידקטיים.
ההתעסקות שלהם באיבחון, בסיווג ובתיוג מכלול בעיות לימודיות אצל תלמידים, יוצרת מצב שבו ישנן המון הגדרות לליקויי למידה אך לצערי מעט מאוד פתרונות מעשיים . כל כך מעט ידוע לחוקרי מוח על המוח וכל כך הרבה נאמר על הסיבות המוחיות שגורמות כביכול ל"לקות למידה" .
בשנות השלושים הופנתה תשומת לבם של נאורולוגים לתסמונת התנהגותית שהופיע ונראתה בקרב אנשים שעברו פגיעה מוחית. התסמונת הביאה לידי ביטוי התנהגות: רגזנית, אימפולסיבית, נוקשות לא מתפשרת, פעילות יתר, טווח קשב קצר, קושי בהבחנה בין עיקר לטפל ועוד כל מיני סימפטומים שכיום ידועים לנו כמכלול שמתאר אנשים עם "ליקויי למידה". החוקרים צרפו את פיסות המידע והתמונה הקלינית נראתה להם כמו נזק מוחי מזערי- MINIMAL BRAIN DAMAGE .
בכנס מומחים לנאורולוגיה שנערך באוקספורד בשנת 1961 הוחלף המונח "נזק – DAMAG שנתן לתמונה הקלינית צביון בלתי הפיך, במונח רך יותר - "קשיים בתפקוד - DISFUNCTION " המונח לכשעצמו קבע עובדה ולא רמז על פתרון לא בדרך הטיפול ולא בשיקום הקשיים. בשנת 1963, בעוד הפולמוס המחקרי והתיאורטי בעיצומו, התאגדו הורים לילדים לקויי למידה, בעיר שיקגו שבארה"ב, ודרשו להכיר בקשיים ובצרכים המיוחדים שבתהליכי למידה לילדיהם. לדעת אותם הורים ילדיהם התלמידים שאינם מפגרים ואינם סובלים ממגבלות חושיות או מהפרעות נפשיות ואין להם נזק מוחי כל שהוא זקוקים וזכאים לטיפול מיוחד מצד מערכת החינוך. כך הוטבע המושג – "ליקויי למידה" וקמה העמותה הראשונה לילדים "לקויי למידה". עפ"י סקרים נראה כי 10% - 15% מכלל האוכלוסיה כיום הם לקויי למידה.
לעיתים תלמידים אלו מוגדרים כאוכלוסיית תלמידים "יוצאי דופן" בקונוטציה שלילית בגלל שנדרשים משאבים מיוחדים, תכניות לימוד מיוחדות הכשרת מורים מיוחדים, שיתאימו לצרכים המיוחדים לתלמידים אלו.
מערכת החינוך בנויה מטבעה בצורה שהיא מסוגלת לענות רק על הצרכים של תלמידים בקו האמצע או הבינוניים בלשון המעטה.
תאוריות רבות נוצרו בניסיון להסביר את הגורמים ללקות למידה, ביניהן: סיבה גנטית, חוסר חמצן למוח בזמן הלידה, דלקת קרום המוח בינקות, חום גבוהה עם עוויתות ועוד ...למעשה אין הסבר חד משמעי וכנראה צרוף גורמים מכיוונים שונים יוצר שוני מהותי, ואיכותי לדעתי, בדרכי חשיבה ועיבוד מידע במוח האנושי. לא בהכרח מה שנקרא לקות למידה הינו פגם שדורש יישור ותיקון למה שמכנים תיפקוד נורמאלי, מעודי לא ראיתי עץ ישר.
בעשור האחרון פותחו שיטות איבחון מיוחדות המיועדות לאבחן לקות למידה. מבחנים אלו יכולים למדוד מיומניות או כישורים לימודיים . מתוך האיבחונים והמבחנים הללו נמצא שאלו שנכנסים לקטגוריה של לקויי למידה לוקים בפערים תפקודיים שונים . הפרופיל שמתקבל בדרך כלל מצביע על אנטליגנציה נורמאלית עד מעל לנורמאלית והנמכה בתחומים תפקודיים ספציפיים, בעיבוד מידע, קידוד, וכו'....
למיטב ידעתי יש יתרון בעל משמעות רצינית ביכולת התפיסה השונה של כל אלו שמוגדרים כלקויי למידה והמפורסמים מבינהם הם: הנס כריסטיאן אנדרסון, הארי בלפונטה, אלכסנדר גראהם בל, ג'ורג' ברנס, ווינסטון צ'רצ'יל, ליאונרדו דה וינצ'י, וולט דיסני, אלברט איינשטיין, הנרי פורד, נלסון רוקפלר, וו.ב. ייטס, ועוד רבים רבים אחרים... כיום נוצר מצב אבסורטי שבו לומדים מעל 30 תלמידים בכיתה, כביכול הומוגנית, תלמידים עם צרכים מיוחדים יושבים באותה כיתה עם תלמידים רגילים. המורה עומדת חסרת אונים מול אותם תלמידים "יוצאי הדופן" ומציעה להם חומר לימוד שאינו תואם את הצרכים המיוחדים שלהם ולכן לעיתים קרובות מתבזבז זמנה היקר של הכיתה כדי להתמודד עם הסברים מיוחדים לתלמידים "המיוחדים" או שישנם מקרים בהם המורה לא מסוגלת להתמודד וממשיכה קדימה בחומר הלימוד מבלי לטרוח לבדוק את רמת ההבנה וההפנמה של כלל הכיתה. לעיתים הפתרון הקל של מורה, עלול להיות אגרסיבי כך שתוציא פיזית תלמיד מהשיעור כי הוא "מיוחד" אך בעייתי. מערכת החינוך לא בנויה לתת מענה לתלמידים "יוצאי דופן" וזה כולל את כל אותם התלמידים שמוגדרים כמוכשרים והם מעל הממוצע או כל אותם תלמידים אשר נמצאו מוגדרים מתחת לממוצע או בהחלט כל אותם "מיוחדים" שנמצאו "לקויי למידה". תלמידים "מיוחדים" יושבים בכיתות בתי הספר ללא יכולת להעשיר את ידיעותיהם ולהתקדם בחומר הנלמד, הם מחממים כסאות עד הגיעם לגיל 18. מערכת החינוך אינה מספקת למורים כלים מתאימים להתמודדות.
ילד לקויי למידה סקרן מעל הממוצא וכל דבר הוא עניינו, האוטובוס שעבר ליד חלון הכיתה, ריח התפוז מתיקו של החבר, מצב רוחה של המורה, ועוד ... הריכוז והקשב לא ממוקדים וכל גירוי יוצר סרטון קטן במוח .
לקות למידה אינה מחלה ועל כן איננה עוברת, כאשר מתבגרים לומד המוח לעקוף ולפצות עצמו בתוך מכלול המיומנויות הנדרשות ממנו. אני מאמינה שהתפתחות המוח האנושי צועדת לקראת עידנים שבהם התודעה האנושית תתרחב. התפקוד שלנו יהיה בממדים שונים בו זמנית. רוב העבודה של המוח תעשה בתדרים המקרינים הולוגרמות שבנויות מתמונות, התקשורת תהיה טלפתית. כיום משתנה המוח, מרחיב את תיפקודיו משכלל עצמו למשימות העתיד. לקויי למידה לא יוגדרו כלקויים אלא יהיו חלק מתהליך השינוי במבנה החשיבה של המוח, כשלב מתקדם מהמוח ה"ממוצע". לדעתי ניתן להעשיר ולשפר את תכנית הלימוד בהמון כיוונים חדשים שיתמכו בכלל התלמידים, יעלו את רמת הממוצא הבינוני של כלל התלמידים ויעזרו גם לכל "יוצאי הדופן" על סוגיהם כמו: תוכניות לימוד מיוחדות שמתחשבות בלקויי למידה, תוספת שעות ללימוד אסטרטגיות למידה מיוחדות, כיצד כדאי ואפשר ללמוד בצורה יעילה. לימוד בדרך חוויתית עם מגע פיזי, יציאה אל הטבע ומגע עם החומר הנלמד, ביקור במפעלים שקשורים בחומר הנלמד, יצירת מסלולים אישיים ללימוד ולא תכנית כיתתית, יותר שעות אמנות, מוסיקה ציור ופיסול הלכה למעשה. לימוד מכוון לתרבות שיחה, לשלום פנימי. תרגולים מיוחדים להפחתת חרדת מבחנים. מעורבות מבוגרים הורים בחומרים הנלמדים, ועוד... אני בטוחה שישנם עוד המון רעיונות טובים ויעילים לשינוי המצב, אך הם כנראה נמצאים גנוזים במגירות נסתרות של משרד החינוך.
אם וכאשר מורה מוצאת תלמיד עם "בעיות", כלומר אינו מתאים ל"ממוצא" הכיתה, חייו בבית הספר יהפכו לכישלון שילווה אותו בכל אינטראקציה חברתית בחייו גם מחוץ לבית- הספר, בקיצור גיהינום. הקודים החברתיים הבסיסיים שנרכשים בדרך כלל באותן שנים בבית – הספר, הופכים את אותם תלמידים לחסרי מיומנויות חברתיות ולחסרי יכולת תפקוד "נורמלי" בחברה. אני נושאת בתוכי עד היום צלקות כואבות מלאות בתחושת כישלון ונכשלות מאותן שנות גיהינום בבית הספר. נכשלתי במלחמה הניצחת שהתנהלה ביני לבין תלמידי הכתה והמורים בבית – הספר. העולם "הנורמאלי" כנראה פסח עלי או זנח אותי כי לא הצלחתי לענות על הדרישה להיות כמו כולם - קונבנציונאליות.
בדרך כלל, תלמיד חריג כמוני יפסיד את ההזדמנות השווה שניתנה לו כזכות מלידה כאדם, להיות חלק מהעולם, מהחברה, מהכיתה, מחברת הילדים. עובדה מצערת זו גרמה לי עוול נוראי שנים רבות, כי התהלכתי עם תחושה של "אני אפס!" "אני לא כמו כולם!".
מורים הם אנשים עם רצון טוב לעצב, ללמד, לחנך. הם מייצגים חתך חברתי רחב שכולל את כל מגוון הקשת החברתית הקיימת בארץ. לצערי מורים לא בהכרח מהווים מאור גדול לא לגויים ולא לתלמידים. מורים אינם רואים במקצוע ההוראה שליחות עם חזון אנושי חברתי. לצערי קיימים יותר ויותר מורים מתוסכלים ויותר תלמידים מיואשים. יהיו כל אותם אנשים שיתנו הסברים טובים וחכמים כמו: הסיבה למצב נעוצה בחוסר תקציבים, שכר נמוך ומבזה למורים ועוד סיבות טובות ורבות, אך נשאלת השאלה איזה חברה יכולה להרשות לעצמה, מערכת חינוך כושלת ונכשלת כמו זו שיש לנו, שכן בנפשנו הדבר.
מערכת החינוך מנסה בכל כוחה להוכיח שהיא לא אשמה בבעיות תלמיד זה או אחר.
לא דיי שמסירה אחריות באיצטלה שאין ברשותה תקציב הולם לטיפול בתלמידים "חריגים" אלא היא גם דוחה את אותם "חריגים" מתוכה ומעבירה אותם לאחריות מסגרות פסבדו טיפוליות שונות ומשונות שאינן מענה לבעיות של כל אותם "מיוחדים" ליקויי הלמידה.
הפתרון הקל: "כדאי למקם אותו בכיתה קטנה שבה יקבל יחס אישי עם מענה לבעיות הספציפיות לו" כך תטען. למעשה שיעבור לטיפול "החינוך המיוחד". חינוך מיוחד הוא כינוי למסגרת טיפולית בתלמידים עם "בעיות" שמערכת החינוך נכשלה בטיפול בהם.
שם רחוק בגלות הפסבדו טיפולית לא נעשה כלום כדי ללמוד בדרכים חלופיות לדרך הלימוד הנהוגה בכיתות רגילות. מפליא כמה מאמץ תקציבי מושקע מצד מערכת החינוך בלתייג, בלסווג ובלאבחן את הליקויים השונים עם הבעיות השונות כך שלצערי התקציב נגמר עוד לפני מציאת פתרונות הולמים הלכה למעשה. אין שיקום ואין טיפול הולם.
כל כך חבל על כל תלמיד מתוסכל שיהפוך בעתיד לאדם, לאזרח מתוסכל.
בבתי ספר להכשרת מורים הופנו בשנים האחרונות תקציבים רבים למחלקות חדשות שמתעסקות בהוראה מתקנת, במסלולים מיוחדים למאבחנים דידקטיים, ליועצות למיניהן ואני תמהה מדוע חובת המקצועות הללו אינה מוטלת על כל בוגר שמקבל תעודת הוראה רגילה ממשרד החינוך. כך קרה שיום אחד, בסיום כיתה ב', נקראתי לבית – הספר של בניי כל אחד בתורו. בישיבה מיוחדת שבה נכחו המורה, היועצת החינוכית, ומנהלת ביה"ס הוסבר לי מה הם הקושיים של ילדי: " אולי כדאי שיאבחנו אותו? , אולי בבדיקה נאורולוגית יגיעו למסקנה שהוא זקוק לכדור מיוחד (ריטאלין), אולי הילד זקוק ליעוץ פסיכולוגי ?, ובכלל איך הוא בבית?"
בכל פעם בהפרש של שנתיים בין בני הגדול לקטן, יצאתי מזועזעת, חסרת אונים וחרדה לשלומם מישיבות מכובדות אלו. עולמי חרב עלי, הרגשתי אשמה מבוישת, כמעט בוכה מתוך עצב על היחס המתנסה של המורה או היועצת עלי ועל ילדיי. שכן אני מכירה היטב את תחושת הניכור משנות היותי תלמידה והאמנתי שכנראה כאימא נכשלת אני מנציחה את הנכשלות האישית שלי בילדי. ריטאלין הוא חומר ממריץ השייך למשפחת האמפטמינים. תרופה שנרשמת על ידי נאורולוגים לתסמונת ילדים היפר אקטיביים או לכל אותם הסובלים ממה שמוגדר – הפרעת קשב וריכוז. כדור אחד בבקר מתאים לארבע שעות לימוד כך שמתקבל תלמיד נעים, רגוע, קשוב וצייתן. האבחון הנאורולוגי שעברו ילדיי היה קצר וכלל הליכה בקו רציף עקב אחר אגודל. אצבע נוגעת בקצה האף. דפיקות פטיש על רפלקס הברכיים והופ – ריטאלין. באותם ימים הידע שלי על השלכות מרחיקות הלכת והמזיקות של הריטאלין היה מועט. הריטאלין מוגדר כסם בקופת חולים ונדרש טקס מיוחד כדי לרכוש אותו – רק בסניף המרכזי של קופת חולים שבדרך כלל מרוחק ממקום המגורים ניתן לרכוש את התרופה, התאריך שעל המרשם חייב להיות בתוקף למשך שבוע, הצגת תעודת זהות של הרוכש עם שאלות פולשניות ומשונות של הרוקח למי ומדוע...
ריטאלין היא תרופה שיכולה לעזור בהגברת הריכוז והקשב לאותם אלו שהיא מתאימה אך היא כוללת בתוכה הפתעות לא נעימות כמו: ירידה בתיאבון, קשיי הירדמות, כאבי ראש, בכי לא מובן, עצב, התכנסות, דיכאון, ירידה בקצב הגדילה, נזק לכבד, ועלולה לגרום לטיקים בלתי רצוניים עד כדי סינדרום טורט. הרופאים מצניעים מההורים את האינפורמציה לגבי תופעות הלוואי הללו ואני ממליצה לכל מי שמקבל מירשם לריטאלין, לבדוק אפשרויות חלופיות עוד בטרם נטילת הכדור. כיום ניתן להשיג תרופות הומאופטיות חלופיות, טיפול הוליסטי בשיטת גרינברג, הרפיות עם דמיון מודרך, ביקום, ביופידבק, ועוד ועוד. המורה של אחד מילדי שאלה אותו שאלה משפילה וחודרנית, מול כל הכיתה "האם לקחת כדור הבקר?". למחרת אותו יום הפסקתי לתת לילדי ריטאלין והחלטנו לעבור לתרופות הומאופטיות מתאימות, שהגבירו את יכולת הריכוז שלו ולא גרמו לו לתופעות לוואי לא מצד המורה ולא מצד הריטאלין. חשוב לציין שבעיות במערכת המטבולית (חילוף חומרים) לעיתים הם הגורם הסמוי לבעיות קשב וריכוז. למעשה כל מזון שאנו אוהבים לאכול בצורה מוגזמת, הוא אותו מזון אליו אנחנו אלרגיים. תגובות אלרגיות למזונות שונים כמו: פולי קקאו, שוקולד, קופאין וגבינות צהובות. צבעי מאכל, חומרי טעם וריח מלאכותיים וחומרים משמרים במזון שאנו אוכלים משפיע לרעה על האיזון הביוכימי במוח ויוצרים רעלנים בגוף מבלי שהכבד יכול לסלקם.על כן יש להימנע מחומרים אלו לחלוטין. מזונות ותרופות המכילים סליצילטים : אספרין, תפוחי עץ, תפוזים, ועגבניות מומלץ לשלול אפשרות לתגובה אלרגית אליהם. יש להגדיל את כמות החלבונים ולהפחית את כמות הפחממות מן התפריט היומי. לעיתים מומלץ לשלול אפשרות לנוכחות קנדידה או טפילים אחרים, כגון: אמבות, תולעים וכדומה שמתיישבים במערכת העיכול ועלולים לגרום להפרעת קשב וריכוז. הרעלת מתכות כבדות כמו: עופרת, קדיום וכספית אף הן נמצאו כגורם שעלול לגרום להפרעות רבות ושונות בתיפקוד המוח. אחזור ברשותכם לתחושת חוסר האונים שאפפה אותי לאחר ההתכנסות עם צוות בית- הספר בנושא בני. נסעתי לביתי ולא היה לי מושג מה עלי לעשות עם הפצצה שנזרקה עלי , למי אפנה?. כאימא מוטלת עלי החובה לדאוג לילדי כדי שלא יסבלו. מערכת החינוך, חשבתי לתומי, אמורה לעזור לי ולבני, לכוון אותי ואותם כדי שיצליחו בלימודים ויהפכו לבני אדם מועילים לעצמם ולחברה. למרות ידיעתי את קיומו של חוק חינוך חובה, נשאר אחד מבני שנתיים בבית, מבלי שאף אחד מטעם מערכת החינוך התעניין בו. בשנתיים האלו לימדתי אותו בדרכים שפיתחתי בעצמי, את שידעתי ללמד. לקראת החופש הגדול של שנת 2000 צלצל אלי "קצין ביקור סדיר" (פקיד מטעם משרד החינוך בעירייה שאחראי על ביקור סדיר של כל תלמיד בבית הספר) ושאל "מדוע בני לא מבקר בבית הספר?". עניתי לו שמאוד חביב מצידו להתעניין בנו לאחר שנתיים, אך אין בכוונתי לשלוח אותו לשדה קרב בו מתעללים בו התלמידים וגם המורים. הוא כמובן אזהיר אותי על היותי עבריינית שצפויה לעונש חמור עד כדי מאסר בפועל כי חל עלינו חוק חינוך חובה.
נודע לי בדרך מקרית, תוך כדי שיחה עם יועצת בית הספר בו לא ביקר בני, על בית ספר "אחר" בשם - "בית – הצייר". היא הפצירה בי לבקר ולהתרשם בעצמי מבית הספר ה"אחר" הזה. בית ספר ירושלמי "אחר" שנקרא: "בית הצייר" בהנהלתו של אדם יקר בשם יהודה בן יוסף. זוהי מסגרת חינוכית, או יותר מדויק לומר, בית חם לילדים שנפלטו ממערכת החינוך ונאספו כדי להצטרף בחזרה למעגל החיים. בבית הספר ניתנת לבני הזדמנות ללמוד בדרך שמתאימה לו. מורים עם לב רחב ואיכפתיות שמגישים לו את חומר הלימודים בצורה אישית שתואמת את צרכיו הלימודיים והרגשיים, ללא ביקורת ומתוך עידוד ליכולות המייחדות אותו. בבית הספר ישנו צוות מורים ומדריכים שגדול במספרו על מספר התלמידים הלומדים בו. ישנה פינת חיי ופינת ג'ודו,מדריך קראטה, מדריך קפוארה, מטפלים במחול, במוסיקה, באומניות, חוג צילום בטלביזיה הקהילתית, ועבודה בגן החיות התנכי.
לכל תלמיד מוצמד חונך שמשמש לו כמו אח בוגר. בכל בעיה שנתקל תלמיד, ניתנת לו האפשרות לשוחח ולהתייעץ עם הפסיכולוגית או היועצת החינוכית.
אצל בני מסתבר שתחום המוסיקה, הפך מנוף לתחושה פנימית של הצלחה. והוא מנגן על אורגן , תופים, וגיטרה בצורה מופלאה. שלש שנים הוא לומד בבית הספר וחייו השתנו ללא הכר. מילד מדוכא ומושפל במערכת החינוך הרגילה, הפך לנער שיודע את ערך עצמו, מבין את בעיותיו ויודע כיצד להתגבר עליהן. בסוף השנה ייגש לבחינות בגרות וזה הוא אושר אמיתי לי לצפות בו מהצד הופך לאדם מצליח ומאושר.
נשאלת השאלה מדוע אין אנו כהורים, כאזרחים מקבלים ממערכת החינוך עזרה אמיתית?!.
לצערי עד לרגע זה לא ידוע לי על חוברת הדרכה שיכולה לכוון, להציע פתרונות ולעזור לתלמידים והוריהם, במציאת תשובות הולמות לבעיות השונות שמתגלות בלימודים.
ישנן זכויות וחובות תלמידים במערכת החינוך, הן מפורסמות בחוברת מיוחדת שנקראת "חוזר מנכ"ל" אך זו חוברת מאוד לא נגישה לציבור הרחב, מדוע היא נסתרת כל כך?. למעשה כך נראה מסעו של כל ילד שאינו "ממוצא" בכיתה ומוגדר כ"יוצא דופן". מסע מפחיד וחסר צדק. לעיתים לאחר מאבק מצליחה מערכת החינוך לשכנע את ההורים ואת התלמיד, לעבור איבחון ללקות למידה. האיבחון נעשה במסגרת בית הספר או באופן עצמאי, כך שעל ההורים מוטל חיפוש המאבחן והתשלום בעבור שרותיו. אם וכאשר לאחר תוצאות האיבחון ישנם מימצאים לכך שקיימת בעיה, בית – הספר מקבל העתק עם המלצות כיצד להקל ולעזור לתלמיד, אך בפועל בית- הספר אינו מסוגל, או לא רוצה להתמודד עם ההמלצות של המאבחן, למרות שעל כל תלמיד כזה מקבל בית הספר תקציב מיוחד ממשרד החינוך.
נתקלתי במורה שקיבלה את טופס המלצות המאבחן, שבו כתוב במפורש, כי צריך לאפשר לבני לעבוד במתמטיקה בעזרת מחשבון. היא לא הסכימה "כי אני אצטרך לאשר לכל התלמידים שימוש במחשבון, זה לא הוגן כלפי שאר התלמידים" טענה בפני.
המלצה נוספת הייתה לשחרר אותו מהעתקה מהלוח, עקב קושי ספציפי בזיכרון חזותי. המורה לא טרחה לתת לו הזדמנות לפתור את הבעיה אם בלהעתיק מתלמיד אחר או בלפתור אותו ממטלה זו. שגיעות כתיב שאובחנו כלקות נתפרשו מבחינת המורה כעצלות ועל כן דרשה שיקרא יותר בבית, דבר שלמעשה היה הקושי העיקרי בשבילו.
בכיתה ג' המורה החליטה שאין ביכולתה להתמודד יותר ועל כן הפכה את בני לעוזר שרת בבית הספר. לאחר שבוע נודע לי הדבר בדרך מקרה. היא צילצלה אלי ואמרה לי שבני למרות הכול לא כל כך מוגבל והיא הופתעה לטובה כי הוא מסוגל להפעיל ווידאו.
במקרים בהם בית – הספר מרים ידיים ומואס בתלמיד, התלמיד מופנה ל"וועדת השמה" מטעם משרד החינוך, לשיבוץ תלמידים לקויי למידה במסגרת חינוכית "מתאימה".
בוועדה יושבים: נציג ועד ההורים המרכזי, פסיכולוגית חינוכית, היועצת החינוכית ונציג נוסף מטעם בית הספר בו לומד התלמיד, נציג ממשרד החינוך בעירייה וכמובן הורי התלמיד. בידי הוועדה קיימים פתרונות מצומצמים והם : שיבוץ באחד מבתי הספר של ה"חינוך המיוחד" או כיתה "מקדמת" שנמצאת במבנה בית הספר הרגיל. בשני המקרים הילדים שמגיעם למסגרות אלו יושבים בכיתה אחת למרות שוני מהותי בבעיותיהם החל מ- מפיגור קל ,הפרעות התנהגות, הפרעות רגשיות, אוטיזם קל, אפילפסיה, היפראקטיביות, ועד לקות שמיעה,כולם בכיתה אחת. רוב שעות היום בכיתות אלו מבוזבזות בהתעסקות הצוות, שכולל מורה לחינוך מיוחד וסייעת, בהפרעות משמעת. מעט מאוד יחס אישי ו"קידום" לימודי נעשה שם. אני כותבת כל זאת מתוך הכרות אישית עם המציאות ומתוך כאב רב. למערכת החינוך יש הרגשה טובה עם עצמה כי מצאה פתרון לבעיות לקויי הלמידה. נדמה לי שמערכת החינוך עדיין לא מצאה פתרון ללקות המורים, ולחוסר יכולתם להתמודד ולהיענות לצרכים המיוחדים של תלמידים חריגים מה"ממוצא" .
לדעתי מצב זה מהווה שערורייה חברתית בה השונה, החריג, אינו זוכה ליחס הוגן התואם את הצרכים הייחודיים לו. בתחושה שלי אני מרגישה כמו הנווד בסיפור הקצרצר הזה, כדי שסוף סוף משרד בחינוך יפתח דלת לדו שיח ציבורי בנושא:
נווד הקיש בדלת פונדק בשם "ג'רג' והדרקון".
"האם תוכלו לנדב לאדם מסכן משהו לאכול?"
שאל את האישה שפתחה את הדלת.
היא צרחה לו - "לא!" וטרקה את הדלת.
לאחר כמה שניות הקיש הנווד שנית.
אותה האישה פתחה את הדלת.
"האם אוכל לקבל משהוא לאכול?" שאל הנווד.
"לך מפה, הולך בטל!" צעקה האישה , "ואל תחזור לעולם!"
לאחר כמה דקות הקיש הנווד שוב בדלת. האישה ניגשה לדלת.
"סליחה", אמר הנווד, "האם אוכל הפעם לדבר עם ג'ורג' ?"