ספרים חדשים לקטנטנים

כתבה: ג'וליה דונלדסון

אייר: אקסל שפלר
הוצאת כנרת


כשראיתי את שני הספרים החדשים של אקסל שפלר וג'וליה דונלדסון חייכתי. חייכתי כי נזכרתי בשני הספרים הקודמים של היוצרים המוכשרים האלה וידעתי שמחכה לי חווית קריאה משובחת ומהנה. קצת סיכון להגיד דבר כזה על סמך שני ספרים קודמים,כי מי יודע? אולי הפעם זה יהיה אחרת? אולי פג הקסם? אולי שני הספרים הקודמים, המוצלחים, הם מקרה חד פעמי ועכשיו נגלה שזה כבר לא זה? אולי נתלה תקוות ונגלה שסתם התלהבנו? אז זהו, שלא. אני ממש שמחה לדווח שהקסם עדיין קיים, האיורים עדיין מרהיבים, החריזה (ותרגומה לעברית) מצוינת ושגם הפעם הסיפורים החדשים שלהם נוטפי הומור.
עכשיו עצירה מתודית: ג'וליה דונלדסון היא סופרת. אקסל שפלר הוא מאייר. יחד הם הוציאו את ספרי הילדים "טרופותי" ו"טרמפ על מטאטא" – שני רבי מכר עטורי פרסים שזכו לכל התשבחות האפשריות והכי בצדק כי מדובר, פשוטו כמשמעו בספרות ילדים מעולה.
ספרות לא נפשושית ולא מתיימרת, לא מחנכת ולא מטיפה. כזאת שמספרת סיפור קטן ומשעשע שבדרך כלל מתקיימת בו דרמה רגשית שמדברת אל ליבם של קטנטנים ונוגעת במקומות הכי משמעותיים, ועושה את זה בתבונה, בקריצה ובאהבה. קחו למשל את ספרם החדש "לקוף יש בעיה". הספר פותח בקוף שאיבד את אמא שלו. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שמדובר בחרדה קיומית אמיתית אבל מתברר שאפשר לצחוק אפילו על הסיטואציה המפחידה הזאת. ולמה? כי הפרפר מנסה לעזור לקוף למצוא את אמו אבל בדרך מוצא לו את כל האמהות הלא נכונות. לדוגמא: הקופיף הקטן מסביר שאמא שלו הרבה יותר גדולה ממנו. בתמורה מביא לו הפרפר פילה. היא הרי הרבה יותר גדולה מן הקופיף לא? אפשר להגיד שהמון דברים נלמדים בדרך כמו מושגים על גובה ואורך ותהליכים של אבחנה בין דומה ושונה אבל האמת היא שכל אלה לא ממש חשובים בעיני.
מה שחשוב זה שכבר בעמוד השני של הספר מתחילים לצחוק. צוחקים כי הדיאלוג בין הפרפר שכולו רצון טוב ובין הקופיף המבוהל הוא תמצית של כל דיאלוג שמתקיים בחיים: תמיד יש צד אחד שמצפה שיבינו אותו (גם אם הוא לא ממש מסביר) וצד שני שלא יכול להבין אם לא מסבירים לו בדיוק. תמיד מה שמובן לאחד בכלל לא ברור לאחר. בחיים זה מעצבן ומתסכל , אצל שפלר ודונלדסון זה מצחיק עד תענוג.