ה - 1 בספטמבר : הרהורים על בחירות אישיות

לא יודעת למה ומדוע, אך מאז ומתמיד נתפס אצלי היום הזה, עוד לפני שידעתי שיש לו שם, "ה-1 בספטמבר", כיום מיוחד.

כילדה, אני זוכרת את הימים האחרונים של החופש הגדול, את המחשבות, הסיכומים ביני לבין עצמי לגבי מה אני רוצה שיקרה השנה, ההיערכות - ספרי הלימוד, המחברות, העטיפות. ההתלבטות עד כמה אהיה שונה אם לא אקנה את העטיפה הנוצצת או את התיק עם המותג. החששות לפני החזרה למסגרת.

לא חששות מהלימודים. הייתי תלמידה טובה למדיי ללא מאמץ מיוחד. החששות היו חברתיות. ראשית כל, ליד מי אשב? ודאי יהיו כאלה שירצו לשבת לידי, כי אני "נותנת להעתיק". אך אני רציתי חברה אמיתית. בבית הספר העממי (אז, בימי טרום החטיבות, למדנו עד כתה ח'), לא הייתי "חיה חברתית". הייתי שקטה ויותר מהמתבוננים. לא נדחפת, לא מתלבטת, לא ספורטאית מצטיינת, ילדה שקטה שמחפשת את מקומה.

היו לי מעט חברות, לא גרתי בשכנות לאף אחד מתלמידי הכתה, ומהמעט שאיתן הייתי בקשר, לא הייתי בטוחה, מי "תשמור לי אמונים" בשנה החדשה. ההתלבטות אם כדאי להתקשר אליה ו"להבטיח שתהיה שלי" או להמתין? ואם היא כבר בחרה או נבחרה לשבת ליד מישהי אחרת, מה יהא עליי??

כבר אז הבנתי בחושיי את הזמניות שבחברות. כתבנו זיכרונות על חברות לנצח אך, הרבה פעמים מה שנראה כחברות - היה רק קשר רעוע חד צדדי בעיקרו, שלא שרד. היו חברויות ששרדו משנה לשנה. המינון השתנה. הפחד היה שהקשר יפרם. לצד הרצון לשמור עליו בכל מחיר, היה החשש להיות ה"קרציה" שלא משחררת. היום כבר ידוע כי רק כששני חבלים יוותרו כל אחד על חלק משלו, יוכלו להבטיח את חוזק הקשר.

היום אני יכולה להביט בחיוך על אחד הקשרים האלה, מכתה ב', שידע עליות ומורדות, פרידות ארוכות - אך שרד הכל. עד היום אנו חברות. שתי סבתות המדברות על הנכדים לצד דיבורים על חיינו, על חברויות של היום ועל אלה מאז, שמי מאיתנו השכילה לשמר פחות או יותר.

אני זוכרת את הימים שלפני ה-1 בספטמבר כימים לפני החגים. מעין "יום כיפור" קטן משלי. תמיד זה התחיל בהבנת השגיאות שעשיתי, חרטה וכמובן, הקבלה לעתיד. כמעט כמו שלבי החזרה בתשובה... (הכרה בחטא/טעות ועזיבת הדרך, חרטה, וידוי, קבלה לעתיד). לא שהיה לי כל כך על מה להתחרט, אך קל יותר היה לחשוב שאם אפעל אחרת, התוצאה תהא שונה. וכך, מדי שנה, לפני ה-1 בספטמבר, קיבלתי על עצמי "משימות" חדשות: השנה לא אנהג בדרך זו או אחרת, אתחבר לזאת ואתרחק מההיא, לא אתפתה לזה ולא אוותר על ההוא.

הבסיס לערכים שבחרתי, שלאורם אלך במשך השנים, נבחר באותם ימים. הבחירה באמת שלי. ההתרחקות מהזיוף, השקר והתחמנות. אולי בחירות הילדה ההיא שעלו לה לעיתים במחיר לא פשוט, הן הסיבה שלקראת ה-1 בספטמבר הבא, היו לה "ימים נוראים" משלה...

בהמשך, אני זוכרת את הימים שלפני הכניסה לתיכון. כבר הייתי נערה צעירה. כולם דיברו על השינוי הגדול, מבית ספר עממי לתיכון, החלוקה מחדש לכיתות, החברויות, הקבוצות החברתיות שנוצרו ובהמשך, הבחירה והמעבר למגמות. ימי החופש האחרונים היו ימים שהבטן התהפכה לה. לעיתים מהתרגשות לעיתים מחששות. לאן תובלנה אותי הבחירות שעשיתי?

בשנים מסיום התיכון מצאתי את עצמי חושבת ב-1 לספטמבר על השנה שתבוא. הלימודים באוניברסיטה התחילו בתאריך שונה מדי שנה, אך תמיד ב-1 בספטמבר חשתי איזו צביטה בלב שגרמה לי להפליג במחשבות. להיגרר לזיכרונות, לנסות להחיות קשרים מימי התיכון ותמיד לנסות להבין את הילדה שהייתי.

לא יאומן איך התחושות חזרו כשנולדו הילדים, והתחילו גם הם דרכם במערכת החינוך. מי תהיה הגננת? עם מי ישובצו בגן? שנים עברו ודבר כאילו לא השתנה. תקופת סוף אוגוסט ותחילת ספטמבר כמו התסיסה אותי. אם הילד שקט, האם על האם לדחוף חברתית? מה תפקיד הגננת/מורה בנושא החברתי? ואולי להניח לו, כי טוב לו כמו שהוא. וכך כל שנה ועם כל ילד מילדיי.

כשהילדים גדלו ומעורבותי הצטמצמה עד דק, מצאתי את עצמי באחד מימי ה-1 בספטמבר יושבת ומקשיבה לשקט שביום הזה. היה זה יום חופשה שביקשתי ממקום עבודתי. פיזור הילדים כל אחד למסגרת שלו, השהייה עם הקטנים בגן והאיסוף המוקדם - הבהירו לי שהרבה לא יישאר לי מהיום החופשי שלי, אך אז קלטתי את השקט, את השלווה שירדה על הבית, על הרחוב. שוב חזרה אליי ההשוואה ליום כיפור. השקט ברחובות, השקט בבתים. ולי לא נותר אלא לחזור לחשבון הנפש שלי...

ואולי, קרבתו של ה-1 בספטמבר לחגים, לחודש אלול הנחשב לחודש ההערכות לחגים ולחודש הסליחה, היא הזרז לכל המחשבות האלה, ואני כבר מרגישה עקצוץ, חוסר שקט קל לקראת החגים ולכל מה שיביאו עימם...

נוצר: 31/08/2011 23:46:00

גרסה להדפסה

שלח לחבר

תגובות

הוסף תגובה