הרהורים על זהות והזדהות, כי שם הוא מהות

לא יודעת אם שמתם לב, אך שם כותבת הכתבה בסדרת ההרהורים, הוחלף. אם לא שמתם לב, אז מדוע מלכתחילה חששתי לחשוף אותו? בהרהורים הקודמים שפורסמו חתמתי בשם נולי. זה אינו שמי האמיתי. מה גרם לי עתה לשנות ממנהגי ולחתום בשמי האמיתי?

דבר ידוע הוא, כי שם הוא מהות ולא בכדי. במקורות במדרש תנחומא מצאנו: "שלשה שמות לו לאדם: אחד שקראו לו אביו ואמו, אחד שקוראים לו בני אדם ואחד שקורא הוא לעצמו. והטוב מכולם, זה שקונה לעצמו". זלדה בשירה היפה כתבה: "לכל איש יש שם, שנתן לו אלוקים, ונתנו לו אביו ואמו, לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו.. ונתן לו האריג.. ונתנו לו שכניו.. חטאיו.. כמיהתו.. אהבתו..".

ואם אלה הראו לנו כי בחירת שם היא לא מקרית, ועד כמה היא מסמלת את האדם, ומעידה על אופיו, אזי הפסוק: "נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב", רק מדגיש מדוע חשוב לנו לשמור על שמנו הטוב ולא להטיל בו דופי. "טוב שם משמן טוב". אל יקל שמנו בעינינו. מילים כידוע, מרגע ששוחררו לאויר, אין באפשרותנו לעצור אותן ובוודאי שלא להחזירן. לא לחינם אומרים כי עדיף לספור עד עשר לפני שמדברים. אולי כל אלה היוו עבורי את המניע להסתיר את שמי האמיתי, לשמור עליו.

ואולי מדובר רק בפחד. לא קשה לי לשתף בחוויות, בתהיות ובהרהורים. הקושי הוא לאמר שכל אלה הם שלי. ממה חששתי? שילעגו לי? שתתגלינה נקודות החולשה שלי? להחשף. טבעי, לפחות לי, שקשה להחשף. במיוחד בפני כל כך הרבה אנשים. לכאורה, אם איני מכירה אותם, קל יותר. הם לא ירכלו מאחרי גבי וינתחו את מניעי וכוונותי כמו על שולחן הניתוחים. הם לא ידברו איתי בעוד שעה ויחוו דעתם על הרהורי ותחושותי. לא יתווכחו איתי ולא ינסו לזהות מי ומה גרם לי לכתוב את שנכתב.

כל אחד ואחת מאיתנו חווה לא פעם את התחושה שמשהו "מתיישב" לו בפנים, בבטן, בנשמה, בראש ופשוט "טוחן" את המוח. ב"הרהורים" אני רואה את המציאות במבט האישי שלי, שלעיתים תואם את ראיית הסביבה, ולעיתים לא, ומנסה להבין אותה. הכתיבה היא מעין זכוכית מגדלת לדברים האמיתיים בעיני. ואם כך הוא, לא פלא שחששתי לעמוד ולהצהיר: זו אני. הייתי זקוקה לזוג משקפים כהים לטשטוש, בכדי שאוכל לנסות לתאר תחושה פנימית אמיתית, בלי לחשוש ממה יאמרו אחרים, בכדי שיקשיבו לדברים במנותק מאומרם, בכדי שלא ישפטו אותי.

ובכל זאת, מה גרם לי לשנות את דעתי? לחזור ולחתום בשמי המלא? אולי ההכרה שתחושותי, דעותי ובחינת הדברים כפי שמופיעים בדפוס, הם תוצאה של ראייה סלקטיבית. וזכות כל אחד להביט ולבחון דברים מהזווית בה הם נגלים לו. בהרהורים אני כותבת את מה שנראה לי מהותי באותו זמן. בדרך כלל מדובר בתאור תחושות. אלו תחושותי. לא תוכלו להתווכח עימן. לעיתים, כדרך ההרהורים, עבר הזמן, השתנו ההרהורים השתנתה זווית הראייה, ולעיתים הם ממשיכים ללכת עימי. הפחד והספקות מהדרך בה יתפסו על ידי אחרים גרמו לי להסגר ולהתחבא תחת שם אחר. היחס לעצמי, הצורך "לצאת לחופשי" גרם לי להפסיק להסתתר.

אני עדין חוששת, אך מודעת לחולשה, ומכאן שואבת את הכח. וכבר אמר מישהו (לצערי איני זוכרת מי) "הפחד הוא חץ, המצביע על הכוון בו ממתינה לנו למידה גדולה". אני יודעת שלקוראים לא באמת חשוב שמי האמיתי. אולי למציצנים שביניהם. אך לי, כשאני מזדהה, יש בכך הכרה ואמונה שיש למילים כח ודרך להגיע ולהשפיע. בהכרה במוגבלות שלהן ושלי, אני מאפשרת לי להתמודד עם רגש, מחשבה וזכרון. הבנתי כי מבחינתי, הכתיבה היא סוג של מפגש ביני לביני, לעיתים עם הפחדים שלי, וההזדהות היא דרך להתמודד ולגבור עליהם.

אגב, אם תהיתם איך הגעתי לשם נולי, זה דווקא היה פשוט. נ,ו,ל הם ראשי התיבות של שמי הפרטי, שם נשואי ושם נעורי. הי' היא התוספת שתשייך את השם החדש אלי. כאמור, כל זה מאחרי. מהיום אני שוב בשמי האמיתי. כי שם הוא מהות, זו אני וכך אני מביאה את עצמי לפניכם. אין לי עוד צורך ב"עלה התאנה" שיש בשם אחר.

נוצר: 26/02/2012 04:24:00
עודכן: 26/02/2012 04:29:00

גרסה להדפסה

שלח לחבר

תגובות

הוסף תגובה