האכזבה הגדולה: לא דיברנו על התאבדויות, הפלות, ואלימות כלפי נשים. וגם לא בחרנו טוב

איך שלא יהיה, במי שאנחנו, הנשים, בחרנו או נבחר במהלך היום, שיהיה ברור שעוד לא דיברנו איתו על הנושאים החשובים לנו באמת: לא דיברנו על הפלות, לא דיברנו על אימהות חד-הוריות, לא דיברנו על איך מדינה שלמה לא הצליחה למצוא עבודה לאישה אחת, ויקי כנפו שמה. איך היא לא הצליחה ואיך אנחנו לא סייענו בידה להציל את בנה מעצמו, לפני ששלח יד בנפשו.


בבחירות האלה דיברו רק על שלושה נושאים: על שלום וביטחון ועל העוני. אמרו עוני, וסתמו את הגולל על הנושא החברתי. אמרו עוני וכיסו את ויקי כנפו ואת יתר האימהות החד-הוריות, ואת הזקנים החולים ואת הפנסיונרים, ואת החולים שלא קבלו תרופות כי ידם לא משגת, ואת אלה הממתינים להשתלות איברים כי ידם לא משגת לטוס לחו"ל ולהציל שם את חייהם.

אז זאת הבעיה כשגרים ובוחרים בארץ לחוצה ששואפת להיות מזרח תיכון חדש, אבל בינתיים מדשדשת בביצה של עצמה וכל מה שהיא מצליחה להיות זה מדינה רעבה למנהיג רציני סוף סוף. וכשבוחרים מנהיג, אין זמן להתעסק עם השוליים. אין זמן אפילו לחשוב ברצינות האם אנחנו רוצים להצביע עלה ירוק, ומה יצא לנו זה. איך אפשר לבזבז את הקול של עצמנו אפילו אם אנחנו בעד ליגליזציה של סמים קלים, כשעל המאזניים נושאים של חיים ומוות. תמיד נושאים של חיים ומוות.


פרסומתהתוכנית 60 דקות הקדישה בתוכניתה האחרונה כתבת ענק על זמרת האופרה דבי וויד שהצליחה, רק בעזרת ניתוח לקיצור קיבה, לאבד תוך חצי שנה 50 ק"ג ממשקלה. תוכנית תחקירים שלמה על משקל! אנחנו עוד לא הגענו לזה. אצלנו מילים כמו ביטחון שלום, צבא, צה"ל, הן עדיין פרות קדושות. מילים כמו הפלות, תרופות, מטפלות, מיניקות- הן עדיין מישניות וכאלה שטרם הגיע תורן. וכך, הלכנו ונלך היום לקלפי מבלי שדיברנו על תאונות הדרכים, על האלימות כלפי נשים, על העובדה שכל יום מתאבד כאן לפחות אדם אחד. אף אחד לא מוכן לדבר כאן על התאבדויות, בטח לא לפני בחירות. למה להוסיף למשחק הבחירות עוד תפוח אדמה לוהט? למי איכפת שרק אתמול התאבד כאן קצין ממשטרת ההגירה ולפניו חייל במודיעין, ולפניו בעל ש"הקפיץ" את אשתו מהמרפסת ואז ירה בעצמו? המדינה רוצה נורא להגן עלינו, עובדה: אם אנחנו מדברים בסלולרי בלי אוזניה - קנס. אם אנחנו לא נחגרים - קנס. אם אנחנו בלי מעילון פלסטיק זוהר בעת שירדנו לכביש - קנס. המדינה אוהבת לקנוס אותנו ולהעניש אותנו אם עברנו על החוקים שנועדו להגן עלינו, אבל "המדינה" לא נוגעת בנושאים בעיתיים כמו התאבדויות, בטח לא לפני בחירות.

אז אולי, אם היום ייבחר כאן סוף סוף מנהיג, ואם סוף סוף תהיה מאחריו מפלגה חזקה ומורכבת היטב, שתאפשר לו לעבוד כמו שצריך, אולי סוף סוף אפשר יהיה להתפנות לטפל לא רק בנושאים של מלחמה ושלום, שלום וביטחון. אולי סוף סוף אפשר יהיה לראות איך היהודים מפסיק לריב ומפסיקים לשים רגליים זה לזה, ומתקרבים לדבר האמיתי, ומתקרבים זה לזה ומאפשרים לייצר פה באמת תקווה לאושר מסויים. לחדוות חיים. לאהבת העם והמדינה. אולי.